כשאת עושה בחירה שהיא יחסית חשובה,ואת מגלה שהאינטואיציה שלך וכל החושים שלך לא עבדו באותה תקופה, והבחירה הזו הייתה שגויה,
את מפסיקה לסמוך על עצמך,מפסיקה לבטוח בתחושות שלך ובך.
וזה קשה,
את מפסיקה לצאת,מפסיקה להחשף, את כל הזמן חושבת מה יהיה מה יקרה,ואם זה המעשה הנכון.
ואז שבאותה השנה שאת מבינה את זה, את חווה אובדן,שרגשות האשם פה לא מפסיקים להיות הרעשי רקע,ואת מאושמת בזה שזה בגללך.
את לא רק לא סומכת על עצמך ומפסיקה להיות בטוחה בתחושות שלך ובך,את בנוסף לא מצליחה להבין מה אחרים רואים בך,
כי אם לא יכלת אכשהו להשאיר אותה בחיים או לצאת מהמקום שהיית בו לפנייה בזמן,
למה שמישהו אחר יראה בך שאת שווה משהו.
ואז את מתחילה לחשוד בכולם וכשמראים בך עניין את שואלת "למה?" / " למה דווקא אני?".
כאן את אפילו לא מנסה ליצור קשרים חברתיים או רומנטיים לא יוצאת , את מעדיפה להשאר במקום הקיים ששום דבר לא השתנה, שריטות ופאקים,מתווספים,וגם כשאת מנסה ליצור משהו זה תמיד צעד אחד קדימה 200 צעדים אחורה.
את כל כך חוששת להפגע שוב,בגלל הבחירות שלך.
שאת מעדיפה שהחיים שלך יעצרו ולא יצרו דברים חדשים או הפתעות חדשות.
ואת שונאת את מי שנהיית,את כמהה להיות מי שהיית.
אבל היא לא תחזור,
כי את כלכך עסוקה בלופ הזה של להאשים את עצמך ולרגע את לא יוצאת ממנו כדי לראות מה אחרים רואים בך.
וגם כשאת מנסה את לא מצליחה לראות, כי את עמוק בתוך העלטה הזו,
וקשה לך לראות את האור שמבצבץ לו שם בסוף.