אני זוכרת את השיחה שהתקשרו אלי מהבית חולים,
ואמרו לי שהילדה התעוררה ולהתארגן לצאת למחלקה.
בזמן שהילדה הייתה מורדמת ומונשמת היה לי כל כך קשה להתחבר אליה,
לגעת
להקשר.
כי פחדתי שהיא לא תשרוד, היא הייתה קטנה כל כך.
אז לא נגעתי בה בקושי רק דיברתי אליה.
בקושי באתי לבקר אותה.
הרגשות אשם היו קשות כל כך.
וכשהיא עברה למחלקה,
זו הייתה הכרות מחודשת.
זרה, בין אם וילדה.
זה לא כמו הפעם הראשונה שראית את הגדולה כבר ידעת כל דבר שהיא צריכה ותצטרך.
זו הכרות חדשה,
את צריכה לגלות הכל מהתחלה
ודבר ראשון שאת צריכה, זה להתחבר אלייה,
ליצור את החיבור הזה.
זה היה קשה, היא לא הייתה מוכנה שאני ארים אותה.
והייתי צריכה לשנות את הרגלים שהיו לי מהגדולה.
כי היא הייתה שונה.
זה לקח לנו 3 ימים,
עם הרבה בכי של שנינו.
אבל זה קרה בסופו של דבר הצלחתי להבין מה היא צריכה,מה טוב ולה ומה רע לה.
ועדין היא לא כאן איתי.
יום השנה מתקרב,
עברה שנה,
שנה מאז שהיא הלכה לי,שחטפו לי אותה מהיידים.
עוד באותו יום הלכתי לקנות לה מוצצים חדשים ושמיכות חדשות כי הן היו מלאות בדם.
אבל הן עדין כאן בארון מחכות לה,שאולי אי פעם היא תחזור לזרעותי ואני אוכל לטפל לאהוב ולגדל אותה בנחת.
