אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

אני כל כך חרמנית, וזה כבר מתיש.

לא החרמנות מתישה,

הצורך שלי לחפש מישהו שאני באמת אתחבר אליו כדי שיקרה משהו.

והפחד שלי של  להתחיל משהו או סתם לנצל מישהו נטו למין.

וזה לא שאין לי הצעות, יש לי.

אני פשוט סתם מפחדת לצאת מהאיזור הנוחות שלי והמוכר.

ולחזור לחיים.

ואני באמת מנסה,

לחיות.

אבל מסתבר שאובדן ומערכת יחסים רעילה ונרקיסטיט אחד.

משאירים בך הרבה שריטות וטראומות.

ולא רק הוא אשם בזה,

קל לי לזרוק את זה עליו.

אני גם אשמה בשריטות ובטראומות.

אבל אני אשמה שאני לא הולכת לטפל בזה,ולהתחיל לחיות.

הוא אשם בזה שהוא גרם לזה.

גרם לחוסר הבטחון שלי לצוץ,

לנסות להיות רזה - כי זה מודל היופי,

למרות שאני לא רוצה באמת להיות רזה,

להיות אישה הכי טובה שיש - למרות שאני כבר כזו,

להיות חולת ניקיון - כי אני לא הייתי כזו,

להיות משהו שאני לא ,

כי מה שמתנגן לי במוח זה -

"אף אחד לא ירצה אותך, גרושה +1 שלא יודעת להיות אישה אמיתית,

את סתם משחקת אותה,אבל את לא,תזכרי שאת פשוט לא."

ואולי זה מה שעוצר אותי מלהתקדם בפן הזה?

ההרגשה שאני לא יכולה להיות אישה טובה,למרות שרבים מהמין הזכרי אומרים זאת?

ואולי אני יותר מידי עמוק בתוך הטראומה שפאקינג לא איכפת לי,

אני רק רוצה שיקחו את,

הרטיבות הבלתי פוסקת הזו,

את, המילים שגורמים לפיטמותי לעמוד

ואת, החור שכל כך זקוק למישהו שיעטוף אותו ויגיד -

"את שלי".