היום אחרי שהילדה עלתה לישון,
פתחתי את החדשות.
וזה היה קשה מנשוא להכיל את הכל.
בתור אמא, ואמא שכולה (בהחלט שכלתי את בתי).
זעקות ההורים,קולות השבר התחנונים.
לא משאירים את העינים שלי יבשות.
אני לא יודעת איך הם מצליחים לנשום,
איך הם מצליחים בכלל להתראיין,
במיוחד הורי הנערות.
איזה כוחות ותעצומות.
זה פשוט מפחיד ומזעזע,
ונותן לי מחשבה שאם חס וחלילה הייתי במקומם.
הייתי כרגע מאושפזת בבית חולים עם סמי הרגעה.
כי לקחו לי את האוצר שלי.
והם?
בוכים
מתראיינים
הולכים לחפש
עושים הכל כדי להחזיר אותם או למצוא אותם.
וזה מחזיר אותי אליי,
האם אני כל כך פחדנית?
אז כן
אני פחדנית מאד,
ואני כל כך מפחדת לאבד עוד מהאוצר שלי,
ואני מפחדת כל כך שלא אצליח לשמור עלייה.
זה פשוט הלם,
ופשוט בלתי נתפס שיש כמות כזו של הרוגים,נחטפים ופצועים.
הלב שלי נשבר.
ואם עד עכשיו לא חוויתי טראומה מהמצב המדיני שלנו,
עכשיו בטוח אני פוסט טראמוטית כמו כולנו.
שנדע ימים טובים מזה,ומקווה שנצליח להתאושש מהמכה הזו.
