אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

בשיחה על הים,

אמרת לי שאת מרגישה שאין לך שום בטחון בעתיד שלך בעקבות מחלה שהתפרצה לך מהתאונה שעברת,ומאז את לא יכולה לקבוע דברים מראש מכיוון שהיא עלולה להתפרץ כל רגע וזה להיות מרותקת למיטה עם כאבים מטורפים.

ואז התחלתי,

התחלתי לספר לך, 

מה אני מרגישה בשנה האחרונה,

שאני תקועה במקום שלי שנה שלמה,ואני לא מסוגלת לצאת מזה,

שבטוח אני לא אלך לראיון עבודה בתחום שאני לומדת אותו,כי אני לא בטוחה בעצמי שאני יכולה.

וזה קשה לי,

קשה לי מאד פתאום לא לסמוך עלי,

אמרתי לה,את זוכרת איך הייתי לפני?

הבטחון העצמי שלי היה כל כך גבוה,שלא היה איכפת לי מאף אחד.

את זוכרת איך הייתי בתיכון?

היו לי חברות מכל הכיתות.

היום, אני מסוגלת לצאת רק איתך ולבלות באמת.

האם אי פעם את זוכרת ששנה שלמה,לא הייתי עם אף.גבר ואין לי סקס בכלל?

היא אמרה שלא,היא לא זוכרת דבר כזה, היא זוכרת שתמיד היה לידי גבר לא משנה לאיזה שימוש,תמיד היה לי מישהו מהמין השני שהיה יוצא ומבלה איתנו.

אמרתי  לה שאיבדתי את עצמי,

איבדתי את עצמי בשנים האלו.

וזה קשה,

קשה לרצות להיות מי שהיית בזמן שאת לא מסוגלת לעשות משהו בשביל זה.

ואז אמרתי לך,שאין מה לעשות עם זה,זה המצב ואת צריכה לקבל אותו במקום לשקוע בעצב וחרדה,

כן החיים שלנו נהרסו,

אבל דבר אחד את צריכה ללמוד מהמוות של איילה,זה לא משנה כמה אנחנו נתכנן את חיינו.

הכל יכול לקרות,

בעוד שנה את יכולה כבר להתרפא ואני אולי אתקדם.

או שנשאר באותו המקום המחורבן.

אבל כפי שאני מכירה אותך,כבר בעוד שנה תעשי משהו שאת אוהבת.

ואני?

אנסה להתמודד שוב עם השדים הגדולים שלי ואקפוץ למים.

אולי אטבע ואולי אצליח לשחות.

אבל לפחות אדע שניסתי.