אני תוהה כשתסתיים המלחמה,ואנחנו ננצח.
האם אני עדיין לא אסמוך על המדינה שתגן על הילדה שלי?
האם אחייה בפחד תמידי שאני צריכה לעשות הכל כדי להגן עליה ושיהיו לי את כל האמצעים להגן עליה?
אני לא רוצה לדמיין איך זה להיות הורה,שחווה את המוות של הילדים שלו מול העיניים,ולא יכל להגן עליהם.
אני לא רוצה לדמיין איך זה להיות הורה של ילד חטוף ולא לדעת מה איתו כל היום.
המצב הזה לא זעזע אותי רק בהיותי יהודיה וטבחו בבני עמי,
אלא בתור אמא והורה.
בתור אמא שחשבה שהשואה לא תחזור,
שהילדה שלי לא תצטרך לחוות טילים, בומים ופיגועים ובטח שלא מלחמות.
באמת בתמימותי חשבתי שאני מוגנת,שהילדה שלי מוגנת.
אבל מסתבר שלא,
אני לא רוצה לדעת מה היה קורה אילו שבת שעברה הייתי מתארחת אצל דודים שלי.
ואני לא יכולה לשאת את המחשבה שהם עברו כזו טראומה וכזו הזנחה.
ולא סתם הזנחה,הזנחה מצד המדינה,
אבל בעצם למה ציפתי?
זו מדינה שזונחת את החיילים שלה באופן יומיומי,
אז איך בדיוק היא לא תזנח את תושביה?
היום היינו ב 2 לוויות.
ומקווה שאחרונות.
כי זה שובר אותי כל פעם מחדש,
ומחזיר אותי ספציפית לאבל שלי.
והזדהות שלי עם המשפחות האבלות גדלה,
אבל מה אני משווה בכלל.
האבל שלהם לא שווה לאבל שלי.
אצלי זו הייתה תמיד האפשרות שזה יקרה,הכינו אותי כל פעם,הביאו לי פסיכולוגית למחלקה ועובדת סוציאלית כל שבוע כדי להכין אותי כל פעם שיש מצב לזה,
אז את סוג של מוכנה לזה.
כאן,
אף אחד לא הכין אותם שהם הוזנחו והולכים להיות מופקרים בשם המדינה.
זו השואה בחסות המדינה.
הרגשות שבטח חווים המשפחות /השבויים.
זה רגשות של הזנחה, וחוסר חשיבות.
אבל אני מקווה שהם מרגישים את האזרחים,את העם שלי שלפחות כרגע הוא מאוחד,
ושהם חשובים להם גם אם הם לא הכירו אותם אישית.
אפשר לומר שאני מפורקת,פוסט טראומטית, כועסת על המדינה שלי, ומקווה שאצליח להתאושש מהשנאה התהומית שיש לי לאלו שיושבים למעלה.
ומקווה שאצליח לשמור על הבת שלי, בגופי ובדמי ושאם יהיה מצב או תרחיש כזה היא תזכה לחיות.
לקוות זה גדול מידי עכשיו,
אני בתוך בור שחור שאין בו אור כרגע.
