השיר הזה מקבל משמעות אחרת בשנתיים האחרונות,
פעם הייתי שומעת את זה כסתם שיר עצוב של להקת הבי רוק שאני אוהבת.
כיום הוא מתחבר לי לאובדן שלי.
הפרטי שלי.
שהאזכרה הייתה דווקא אתמול,ביום הכי מקולל של מדינת ישראל.
וזה עצבן אותי קצת,
למה האזכרה דווקא הייתה ביום האבל לאומי ולא יכלה להיות ביום אחר שיהיה לי אבל פרטי.
שאוכל להתאבל לבד,עלייה.
אני עדיין לא מסןגלת לעלןת לקבר.
אני באמת מעריצה אנשים שיכלו כבר בשנים הראשונות לעלות לקבר של יקריהם.
אני לא מסוגלת נפשית,להגיע בכלל לאזור של בית העלמין.
ולא רק היא קבורה שם,גם סבא שלי,סבא רבא שלי,ודוד שלי.
ועדין אני לא מסוגלת לדרוך שם.
אני מקווה שהם יסלחו לי.
ושהיא תסלח לי.
על זה שאמא שלה לא מספיק חזקה כדי לבקר את המצבה שלה.
כמו שכתבתי אתמול,בפריקה שלי.
שאני מבקשת,מאיפה שלא תהיי.
בבקשה תשמרי על אחותך הגדולה.
תהיי לה האור בימים חשוכים,
תהיי לה המצפן כשהיא אבודה,
ותהיי לה הפינה השקטה באמצע הסערה.
ותתני לי את הכלים ואת הכוחות להיות שם איתה ברגעים הללו,ופשוט להכיל אותה.
אני תמיד יאהב אותך ותמיד תהיי איתי,בכל מקום שאהיה,בכל אבן דרך את איתי אהבה של אמא.
אוהבת עדין עד אין סוף אמא🖤
