מישהי אהובה אמרה לי -"אני מבינה מאיפה התנהגות הזו נובעת, את מנסה להחזיר את הילדות שאבדה לך ".
היא הצליחה לחשוף את המסכה שלי את הסיבה שלי להתנהגות הילדותית הזו .
נכון מי שיכיר אותי יבוא אליי לבית ויגיד -
"וואו איזה הורים מהממים יש לך , עד כמה שהם דואגים לך ואוהבים אותך ".
ואני אחייך ואשתוק ואגיד שהם צודקים .
הם צודקים, הם באמת אוהבים אותי והם מדהימים, אבל במשך שנים רבות רציתי שהתגרשו כבר ורציתי שיעלמו לי מחיי .
לא היה לי זמן לחוות ילדות כמו כל הילדות, אני בקושי זוכרת מהילדות משהו.
כבר בערך בגיל 6 ראיתי את אמא שלי קופצת מהחלון (החלון שלנו מאד נמוך יחסית) ובורחת,
ואבא טורק את דלת הכניסה בעצבים יצא והלך לעבודה ככה.
למזלי שאחותי הייתה ישנה ולא הייתה צריכה להתמודד עם זה.
וככה זה נמשך עד לפני 4 שנים בערך .
לא היה לי זמן לחוות את הילדות לקחתי על עצמי תפקיד אחר .
לדאוג שאחותי לא תצטרך לשמוע כלום מכל זה .
להכיל את אחותי ולתת לה לבכות כמה שהיא רוצה .
וכמובן שאני לא יכלתי לבכות ולהוציא את הכל הייתי צריכה להיות חזקה בשבילה, להראות לה שאני גם לא מתפרקת, וכך בגיל מאד צעיר הייתי צריכה להיות סוג של אמא /אחות גדולה ובוגרת. ( עד היום זה ככה, כל דבר שהיא צריכה עזרה בו או כמו למשל המחזור הראשון או ענינים של נשים היא באה אליי ).
כן גם אם אמא שלי מכוונת על אבא שלי אקדח ומאיימת שהיא תהרוג אותו ותתאבד, היה אסור לי להתפרק (ככה חשבתי) והייתי צריכה לסתום לאחותי את האוזניים לחבק אותה חזק ולתת לה לבכות .. ואני ? אני צריכה לנתק אותי ריגשית.
וככה אף פעם לא התמודדתי עם זה .
וזה עיצב אותי , למשך חיי , אני לא הייתי בוכה אף פעם, גם כיום אני לא בוכה לפחות לא לפניי אנשים רק מתחת הפוך בלילה בלילה או במקלחת.
אני לא משתפת אף אחד במה שעובר עלי .
אני פשוט מתמודדת לבד .
וככה הגיעו החתכים והרצון למות.
ההורים שלי לא יודעים עלי כלום .
הם לא יודעים שכמעט כל חיי עברתי הטרדות מיניות .
הם לא יודעים שכמעט נאנסתי .
הם לא יודעים כלום .
הם אולי יודעים רק על החבר הדרוזי שהיה לי ובגלל זה קיבלתי מכות רצח בעוד שאמא שלי בוכה ואבא מרביץ לי .
אפילו אז לא בכיתי.
ועל הטרדה מינית אחת שבחרתי להתלונן .
אבל הם לא יודעים כלום.
אני גם לא משתפת.
רק אדם אחד בעולם הזה יודע את כל מה שעברתי בפרטי פרטים.
ורק לו אני מסוגלת לשתף את מה שעברתי .
לבוא מולו ולבכות, לבוא מולו ולהשבר, לבוא מולו ולהוריד כל מסכה.
ולהיות אני .
להיות האדם החלול שאני .
להיות האדם הפגוע והחסר ביטחון .
הוא בהחלט עזר לי להתרומם .
(זה שאני כותבת ושופכת זה מעיד על התקדמות בתהליך שאני עוברת ).
אבל אני יודעת שאני עזרתי לעצמי להתרומם, בזה שקיבלתי את היד המושטת לכיווני .
בזה שהצלחתי לסמוך עליו.
לסמוך על האדם אחד בכל העולם הזה בעיינים עצומות.
