לפני 6 שנים. 8 בינואר 2018 בשעה 3:43
זוכרת, איך בימים גשומים אחרי הלימודים היינו רצות ברחבי העיר שרק מעיל עלינו
רצות כיאלו אין מחר כיאלו אין שום דאגות, כמו אדם שנכנס בו שד.
היינו חוזרות לביתך רועדות מקור רטובות, אבל החיוך והצחוק היו שווים את זה.
ברחנו מכל כך הרבה דברים אז.
זוכר לילות חמימים מתחת הסדינים, ליטופים ותשוקה שלא נגמרת.
טיולים ברחבי חנויות ספרים ובגדים.
אתה תמיד לא הבנת איך אני קונה יותר ספרים מבגדים.
חורף חוויות שלא נשכחות, אנשים שנשכחים עם הזמן.
חורף התקופה של הזכרון שמבצבץ לו איי שם כשיורדות טיפות גשם על חלוני.