אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

* פוסט זה קצת רגיש *

חתכים תמיד עזרו לי להתגבר על הכאב הנפשי שלי.

בהתחלה זה היה כאב פיזי על כאב נפשי, 

אחר כך זה היה הרס עצמי

ועכשיו זה הדם, הרס עצמי והכאב הפיזי. 

הייתי בגמילה כשנה ואז היה מאורע טריגרי וחתכתי שוב, הפעם הזו ממש הפחידה אותי, פחדתי מעצמי. 

אני לא יודעת ממה פחדתי, הרי חתכתי את עצמי כמה שנים טובות.  

אבל כנראה בגלל שלא עשיתי את זה הרבה זמן אז לא זכרתי את עצמי במצב הזה. 

מאז אותה פעם,  אני כל יום, כשאני נכנסת להתקלח אני ממש רבה עם עצמי לא להתחיל לחתוך.

אני לא רוצה להגיע לזה. 

לא מוכנה לחזור אחורה. 

עשיתי התקדמות יפה מאז אותו מקרה. 

לא רוצה להרוס הכל. 

אז מידי פעם כשהנפש כואבת לי 

אני משתדלת להוציא את כל הסכינים שבמקלחת לחדר. 

נכנסת למקלחת, פותחת מים יושבת על הרצפה שמה מוזיקה ומתחילה לצרוח או לבכות. 

מקווה שהדרך הזו תחזיק מעמד.