אני יושבת לי בעמדה,מביטה על האנשים העוברים ושבים.
אתם מכירים את זה,שאתם מרגישים שמישהו בוחן אותכם ?
אז הרגשתי ככה ברבע השעה הראשונה של תחילת המשמרת שלי.
אני סורקת את האיזור, ואני רואה מישהו בצד שפשוט בוחן אותי,כשהוא שם לב שהבחנתי בו הוא התקרב אליי.
התקרב אליי והביט אל תוך עייני, ואמר- " את יודעת,כבר כמה ימים שאני מביט בך ולא ראיתי את עייניך מחייכות,למרות שאת מחייכת לכל אחד,צוחקת ואנרגיה שבך,העיינים שלך לא משתתפות בשמחה הזו, למה ?"
אני לא יודעת מה האיש,שאני לא מכירה,חשב שאגיד לו,כנראה הוא רצה שאתחיל לשפוך את ליבי לפניו ולהסביר לו-
שלעיתים רחוקות העיינים שלי משתתפות בשמחה של גופי,
שלעיתים רחוקות אני באמת שמחה.
שלעיתים רחוקות השמחה מבקרת אותי לכמה ימים ואז עוזבת.
ואני שונאת,שונאת שדרך העיינים שלי אפשר לראות הכל.
שונאת שיש לי עיינים גדולות שאפשר לראות דרכם את נל האמיתית בלי המסיכות.
פשוט שונאת שהן לא משתתפות במחול השמחה הזה.
