לפני 6 שנים. 22 בפברואר 2018 בשעה 14:21
הולכת אל, הלא נודע.
נושקת עוד רגע לאופק.
לבד בעולם מלא.
יתומה מכל דבר.
מחכה לרגע שבו אראה מה השארתי אחרי.
האם אי פעם כל זה הסתיים?
לפעמים אני מייחלת שכן
לפעמים מייחלת שזה יהיה מהיר בלי יותר מידי סבל.
כי סבלתי יותר מידי בחיי הצעירים.
לפעמים אני מרחפת אל מקום אחר.
ותוהה אם חיי היו בדיוק אותו דבר.
לוקחת סכין ונכנסת לעולם הרוגע שלי.
שם הכל חלק.
דם מטפטף על רצפת המקלחת.
ואני צוחקת.
כמו בפעם ההיא שלקחת בעלות על גופי, מבלי הרשות שלי.
כמו הפעם כשגופי היה כולו חבול כי אמרתי לך לא.
לא חושבת שאי פעם בכיתי.
אולי רק בשנה האחרונה.
לא איכפת לי באמת מי אתם
ולעזאזל עם הסגור לתגובות
מה איכפת לי.
אפ ודאון הם דרך קבע בשבילי.
ואתם בני אנוש ארורים חלק מזה.
אני לא מחפשת חיבוק חם.
או מבט רחמני.
אני פורקת, סתומים.
