הייתי הילדה הזו שלא מסוגלת לראות סרטים על השואה,ללכת לסיורים ביד ושם ושלא נדבר על מסע פולין.
וזה לא בגלל שהתכחשתי לשואה או כעסתי,זה בגלל שפשוט זה היה יותר מידי קשה לי,מי שמכיר אותי יודע שאני די רגישה לדברים כאלו.
וזה משפיע עלי מאד.
אז השנה משום מה התנדבתי בערב יום השואה וביום השואה לתגבר ביד ושם.
זו הייתה חוויה מעצימה,עבודה קשה ובעיקר עצובה.
הייתי צריכה להסתובב ברחבי יד ושם ולראות את הדברים המזוויעים שעשו לנו כעם - כיהודים.
הייתי צריכה להיות בטקסים לדאוג שהכל יהיה בסדר.
בחניונים לדאוג שהיו חניות לאלו שבאים לטקס.
לדאוג לנכים ולקשישים שלא יכלו ללכת הרבה לכיסא גלגלים ושיכניסו אותם עד המקום שלהם.
לשמוע סיפורים מנצולי שואה. (החלק הכי קשה שהיה ).
אלו היו היומיים שעבדתי בהם הכי קשה והיה לי את הלחץ הכי נוראי.
היו לי רגעי עצב,
רגעי שמחה,
רגעי גאווה,
ובעיקר רגע של השלמה.
ובין כל הרגעים האלו והלחץ הזה היה שם מישהו שדאג להכיל אותי ולתת לי לשתף אותו ברגשותי אף על פי שהיה לו לחץ בדיוק כמוני.
הוא דאג כל שעה עגולה לבדוק מה איתי ואיך אני מתמודדת וכמובן לשלוח חיבוקים מרחוק.
אוהבת את האיש הזה כל כך 🖤
לא נשכח לעולמים ✡️, ונסלח ? נראלי שכבר סלחנו חלקית.
