לפני 6 שנים. 31 ביולי 2018 בשעה 17:29
אני מביטה אל האופק, אל השדות הירוקים ונעצבת, כי אני יודעת שזה נגמר.
בא לי לצעוק שאף אחד לא יכול לקחת לי את כל הטוב הזה, שהיה לי.
בא לי לשבור משהו כמו שאני עושה תמיד כשאני עצבנית, עצובה או כאובה.
אבל אני רק נשענת על מעקה של המרפסת ויודעת שאני מתה מבפנים, אבל חייבת לחיות מבחוץ.
ידיים זרות אוחזות במותן שלי, אני מסתובבת ורואה שזה בעלי.
כן בעלי זר לי ואני יודעת שאני רעה, כי הוא מתסכל עלי כמו כל גבר שהייתי איתו בחיי- כאלו אני הדבר הכי טוב בחייו וכאלו שאני אהבה היחידה שלו ואין עוד מלבדי.
וזה נכון בעיניו אין עוד מלבדי.
אבל אני תמיד לא מצליחה לאהוב בחזרה, עד שהוא הגיע.
ההוא שכבש את ליבי והשמיד אותו.
*סיפור לא אמיתי*