אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

לפעמיים יש ימים שהם נאחסים.

קמים בהם עצובים משום מה.

זה לא אומר שלא טוב לי באותה תקופה שזה קורה, טוב לי.

אבל לפעמיים אני קמה במצב הזה, במצב של דאון מסוים.

מה שמנחם אותי ברגעים האלו,זה שיש לי את הגבר שלי,

שיכול להכיל אותי או סתם לחבק אותי בחיבוק מוחץ כמו שאני תמיד אוהבת, או שפשוט יכול להצחיק אותי כמו תמיד או להסיח את דעתי בעצבים.

כי בימנו איזה גבר שהוא במקרה מושלם,חתיך,הורס,עקשן,דומיננטי ומעצבן בטירוף, לפעמיים, לא יעלה לנו את הסעיף ?

אבל מצאתי בו את המקום המפלט שלי, אני תמיד יכולה לברוח לזרעותיו לחבק אותו חזק ולהוציא לחזה שלו את הכל.

אני יודעת שזה הדדי.

גילתי שאהבה שינתה אותי,שנתתי לעצמי לאהוב ולהתאהב,יותר נכון שפתחתי את הלב שלי כידי שאני אוכל לאהוב כמו שאני אוהבת אותו,אני מתחילה יותר לחבב בני אנוש או להתעלם מהם ולא לשנוא אותם,אני גם פחות שונאת.

 אני גם רואה את החיים בצורה שונה קצת,יותר חיובית.

יכולה לומר שבחודשיים האחרונים לא היו לי בקושי ימי דאון.

אני חושבת שזה בעיקר בזכותו כי הוא עושה הכל כידי לשמוע את צחוקי או לראות את חיוכי.

אולי אהבה באמת מרפאה את כל הפצעים,השריטות והצלקות שיש לנו על הלב והמוח ?

או שאת עדיין נשארת פסיכית כמו שהיית, רק שיש מישהו שאוהב אותך עם כל הפצעים,השריטות והצלקות שאספת בחייך?

"...There are days
I wake up and I pinch myself
You're with me, not someone else
And I am scared, yeah, I'm still scared
That it's all a dream

'Cause you still look perfect as days go by
Even the worst ones, you make me smile
I'd stop the world if it gave us time..."