אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

את לא באמת מזוכיסטית, את לא באמת נהנת מהכאב, הוא רק מעניק לך עוד טראומה לאוסף הטראומות שיש לך, את רק זקוקה לרגע של הכאב שמשכיח ממך הכל. 

את לא באמת נשלטת, את גם לא רוצה להיות אחת כזו, את אומרת שאת כן  רק כידי שמישהו ידרוס אותך שוב וירסק אותך לרסיסים שאת, מבלי לחבר שוב.

כידי שתוכלי לשכוח מהכל, שתוכלי לשכוח מהחיים עצמם ומהבעיות שהם יוצרים ולהנות מה"שקט" שזה נותן לך.

נוח לה להיות במצב הזה, נוח לה להשאב למטה, הרי למי היא חשובה?

גם ל"שולט" שהיה לפניו וגם ל"שולט" שאחריו לא איכפת ממנה, היא כלום בתוך עולם מלא, מלא באנשים, חיות ויצורים. והיא נעלמת בתוכם ובינהם שקופה לכל עובר ושב, רק היא רואה את עצמה, רק היא ממלאת את עצמה בעוד רסיסים מליבה, בעוד ייאוש ללא תקווה בעוד מילים חסרות קול שהיא אומרת לעצמה כל יום מול המראה.

 נ. ב- זה לא עלי