אני כמעט ולא זוכרת כלום מהילדות שלי, הילדות שלי לא הייתה כזו נוראית אבל היא לא הייתה ילדות.
הייתי אמורה לדאוג לי ולאחותי בזמן שההורים שלי עסוקים בלריב כל היום.
זה עשה אותי לילדה סגורה, ולא בכיינית כלכך.
בגיל 14 הפסקתי להראות לאנשים שיש לי דמעות, במיוחד להורים שלי.
כן, באונס שלי לא בכיתי.
תשע שנים הייתי מנותקת ריגשית, המערכות יחסים שלי היו אלימות מהצד שלי ושלהם.
לא ידעתי איך לנהל מערכות יחסים.
8 שנים לא שיתפתי אף. אחד בבעיות שלי, התמודדתי לבד,לא יכלתי להפתח לאנשים ולספר להם מה עברתי.
סקס וסכין היו הבריחה שלי, הרוגע שלי, היכולת שלי לברוח.
כיום אני בוכה מכל דבר קטן, אבל עדיין קשה לי להפתח בפני אנשים, יותר נכון אני לא יודעת איך לעשות את זה, במיוחד מול הבן זוג שלי.
קשה לי להתמודד עם זה, קשה לי לבוא ולהודות,שקשה לי.
קשה לי להודות שאני גם יכולה להיות חלשה, אחרי שנים שהייתי חזקה בשביל כולם.
