חסרת אונים

שוב מרוחה על רצפת השירותים של המשרד

בוכה

נואשת

שבורה.

אני במשרד

חליפה מחויטת

חולצה לבנה מכופתרת

חצאית צמודה

עקבים

אני עומדת באמצע חדר הישיבות

ידיי קשורות לתקרה

כפתורי החולצה פרומים

הג׳קט כבר לא מכסה את החזה החשוף

מתוחה למעלה

עד שאני עומדת על קצות האצבעות

בתוך העקבים

מצבטים על הפטמות הקשות

מחוברים לשרשרת

מתוחה אף היא לתקרה

כל תזוזה שלי - צרחה של כאב

של פטמות נמתחות

בתוך השיניים של המצבטים

כל גברי המשרד בוהים בי

ואני לא מעזה לזוז

אבל מתקשה להחזיק מעמד

שוקעת לתוך העקבים אט אט

והכאב בפטמות…

אלוהים

הבכי כבר בורח לי

האיפור הרוס

השיער סתור 

וכולם בוהים בי

הירכיים דביקות כבר

בתוך הגרביונים

מכל מה שיוצא ממני

מנסה נואשות להתאפק

משחררת צרחה נואשת

לא לכאב שייפסק

אלא

״תזיינו אותי!!!!״

אלוהים כמה שאני חולה :(

זאת רק אני???

למה אני לא רואה עוד נשים בוכיות הבוקר בדרך לעבודה???

כשהכל יותר מידי

הצורך

הרעב

העקצוץ הנורא

אני קושרת את המסכן

ידיים לצידי המיטה

ואונסת.

מתיישבת עליו

בפראות

זין

פה

צורחת עליו

מקללת

סוטרת

זועקת עליו

למה הוא לא יכול לספק אותי??????

שוב ושוב ושוב

וצחוק הגורל

שרק הוא מגיע לסיפוק

ואני צונחת עליו

בבכי.

לקחת איתי את בן הזוג?

האהוב,

התמים,

לראות אותי מופקרת?

לראות איך אני צריכה את זה?

שיראה מה אני רוצה שיעשו בי

איך שמשתמשים בי

כמו חפץ

שישמע אותי

כואבת

זועקת

בוכה

מתחננת

לעוד

כדאי להראות לו מי אני באמת?

נענתה לבקשתי

הכייה אליי הביתה

הושיבה אותי במיטה

גב לקיר

קשרה את ידיי לצידי המיטה

החדירה לי את הביצים הסיניות האהובות שלי

הדליקה טלוויזיה מולי

והציגה בפניי את הסרטונים

כן, אלה שהכי מטריפים את דעתי

נשים חסרות אונים

גופם מופקר לגבריהם…

האגן שלי בתנועות פרועות

זנותיות

מניעות את הביצים המרושעות בתוכי

מטריפות את עולמי

בעוד הדגדגן הרעב אינו מאפשר לי לגמור.

היא מכירה אותי..

התיישבה בסלון

בעודי בוכה אליה לרחמים

צורחת

מזיעה

מתחננת לגאולה שלא תגיע.

לרעב.

שהתמכרתי אליהם

שקושרים אותי לשולחן

שהוא משתמש בפי בפראות

והיא מטריפה אותי עם לשונה

בעדינות כל כך

עד שהוא לא יכול יותר

ואני לא יכולה יותר

עד שהוא תופס אותה

בועל אותה בפראות מולי

כשאני נשארת בוכיה

רעבה

וחסרת אונים.

נכון

אני מפקירה את גופי

נותנת לעשות בי

כרצונם.

אבל בסופו של דבר

זאת אני 

שמשיגה את תשוקתי

שכל כולה מרוכזת

ברגע הזה

של כיפת זין

מפרידה את שפתי הכוס הנוטף

ואני - מפסיקה לנשום.

רועדת

מקור

מצורך

מציפיה

ממבוכה

מההבנה

של מה אני

ומי אני

ומה אני צריכה

ומה אני רוצה שיקרה

ומה אני יודעת שיקרה

ומההבנה

שאחרי הכל

זה לא יספיק

ואחזור לכאן

שוב 

ושוב

ושוב

עם צרכים חזקים יותר ויותר

אפלים יותר ויותר…