כלבה נושכת.

רחמו עליי שמיים, זעקתי בשקט. 

ארבע לפנות בוקר.. תכף זריחה. 

לא נרדמת.. הגוף מפוצץ באנרגיות. רוצה להיות בעשייה. 

שמלה. 

אני רוצה לתפור שמלה. 

צהובה צהובה. וצנועה. 

בולטת, אך מחביאה. 

קמתי מיד, ניקיתי את שולחן העבודה הענק שלי

פרשתי נייר פרגמנט, וקדימה... לעבודה. 

ראיתי בעיני רוחי את השמלה.. 

את השרוולים והצווארון הצנוע. 

שרטטתי אותה. פעם ראשונה שאני משרטטת שמלה כל כך ארוכה וצנועה.. 

פרשתי את הבד הצהוב, היפה. 

השולחן שלי לא הספיק לאורך הגיזרה.

ירדתי על הברכיים. כן כן. 

ירדתי על הברכיים בשביל היצירה שלי. 

בדיוק כמו אב שיורד על ברכיו לפני ילדיו. 

בדיוק כמו אם שיורדת על ברכיה מול תינוקה. 

פרשתי.. נעצתי סיכות. 

המספריים. 

התחלתי לגזור. 

רחמו עליי שמיים... זאת פעם ראשונה. אני צורחת וגוזרת. 

רחמים על השמלה. 

זקוקה היא ליד יציבה

לשרטוט מדוייק של גיזרה. 

רחמים. 

אני רק שליחה... בבקשה.. תעזרו לי שהיא תהיה יפה! 

ובעיני רוחי כבר ראיתי את הבעל הגאה, עיניו נוצצות כשהוא מביט באשתו, אם ילדיו מודדת את השמלה. 

והיא כל כך יפה בעיניו... כמו ביום כלולותיו. 

כבר ראיתי אותה מתאהבת בבבואתה הנשקפת במראה. 

מציצה בעיני בעלה. 

שניהם שותקים ומסכימים בהקלה... 

זאת שמלת השבת החדשה! 

ואני..? רק שליחה...  

רחמו עליי שמיים... 

תנו לי יד יציבה. 

עין חדה

וסבלנות רבה. 

אני רוצה לשמח בעל ואישה בשמלה צהובה!

היד שלי

נוגעת לא נוגעת

מטיילת סביב הדגדגן

קשה לי

אני לא גומרת בלי לדמיין

אני לא יודעת לגמור 

בלי אישור ממך... 

אז אני מנסה לשחרר 

את הנוכחות שלך

בתוך ההוויה שלי

אני משפשפת חזק

ונזכרת... 

איך היית גוהר מעליי

ואז נמס. 

נמס לתוכי

ונגמר. 

אני מדמיינת אותך נמס

ויוצא משם. 

בלי להשאיר חותם. 

אני מדמיינת אותך 

מסיר ממני את הקולר. 

משחרר אותי. 

אני רואה

איך אתה

מלווה אותי לדלת ביתך

מנשק

מחבק

לכי ילדה. 

אתה שולח אותי לדרכי.. 

חופשיה. 

אני מדמיינת

איך אתה 

מצרף את ברכתך

איך אתה

מנתק אותי מחיבוקך

נועל את הדלת

ואני חופשיה. 

עכשיו אתה.. 

חשבתי לכתוב, ו להקריא לך כשנפגש. 

חשבתי גם להקליט לך, כי אולי אני אחנק באמצע ולא אוכל להקריא כשאתה יושב מולי. 

בחרתי לכתוב לך מכתב פתוח. 

ההיכרות שלנו היתה משעשעת.. זה לא משהו שתשכח כל כך מהר. 

אומרים: 'פעם אתה דג ופעם אתה דייג'.  במקרה שלנו אני הייתי הדייג.. ואתה הדג. 

הרגשתי שאני צועדת במסלול התרסקות מסוכן. אבל אני אוהבת אתגרים ולפעמים אני גם חוטאת במחשבות שאוכל לתקן כל דבר שהתקלקל... 

יהירה. 

גאוותנית.

מתנשאת.

כל הדברים שאהבת ושנאת אצלי בו זמנית. 

לימדתי אותך לחשוב בצורה מתנשאת... כי אתה לא כזה ומעולם לא היית. 

אתה לימדת אותי למחוק את המניירות. להיות רגילה. ואחרי שהפכתי ל'רגילה' כלפי פנים, לימדת אותי להיות 'פשוטה'. כלפי חוץ... 

שינית את צורת החשיבה שלי בכל מה שקשור לעתיד שלי. 

הסברת לי שאם אני רואה את עצמי במקום מסוים 'בעוד חמש שנים', אז אני צריכה להתחיל לעבוד מעכשיו. 

לימדת אותי ליזום. לחשוב. להפוך רעיונות. לפתח אותם. לפסול אותם. 

להסתכל על הדברים הכי בסיסיים כמו שאף אחד לא רואה אותם. 

אין ספק שבזמן הקצר שלנו יחד..  כל רגע איתך היה חוויה. מכל שיחה איתך למדתי משהו חדש. 

למדתי על עצמי. 

אי אפשר לשכוח איך ביקשת ממני להעביר איתך את הלילה הראשון בחיים החדשים שיצאת אליהם... 

חיבקת אותי חזק כל הלילה ולא עזבת. הערת אותי בבוקר כמו שמעולם לא העירו אותי..

הפעם הראשונה שביקשת ממני להתלבש יפה 'יוצאים'. 

הפעם ההיא שהחלטת בשבילי ש'הלילה את ישנה איתי'. 

המשפטים הקטנים שלך.. שעד היום הם מנטרות בשבילי. 

הבקרים הארורים האלה שאני קמה ויודעת שכבר אין לי אותך. 

כל בוקר אני נזכרת בך. רבע שעה שאני מתייחדת עם הזכרונות ממך..

כל כך הרבה שירים שניגנת לי, ואני כבר לא מסוגלת לשמוע. 

ועוד יותר הרבה שירים שרקדנו, שמענו, שרנו כשאנחנו שיכורים ושקועים אחד בשניה. 

אני רוצה כל כך שתתחלף כבר השנה... שיהיו להיטים חדשים. שהשירים האלה לא יתנגנו בכל פינה... 

אני רוצה לשחרר אותך. לשחרר אותך אנרגטית ממני... 

מאז ש... אין הרבה דברים שמהלכים עליי קסם.

הכל נראה פתאום שבלוני ואפור. 

לפעמים בבוקר אני נזכרת בחוויות הטובות שהיו לנו וצוחקת. 

לפעמים אני נזכרת בפתאומיות  והמהירות שזה נגמר בינינו... ובוכה. 

רוב הזמן אני בוכה.

אני חייבת לשחרר אותך. 

לפגוש אותך עוד פעם אחת ולהגיד לך תודה על מה שעשית בשבילי.. סליחה אם פגעתי.. שלום... והצלחה. 

לא יודעת אם תקרא את זה. וגם אם כן... אני יודעת שלא תגיב. 

מדובר פה יותר מדיי על רגשות ועניינים כאלה מסובכים שאתה מעדיף להתרחק מהם. 

תמיד התרחקת ממני כשגיליתי קצת רגש אמיתי. 

כאילו אתה נמצא ליד אש גלויה.. 

זה נגמר.  אני רוצה שזה יסתיים. 

בשבילי, בשבילך... בשביל שנמשיך הלאה בטוב. 

אהבתי אותך. עכשיו אני מנסה שלא... 

ובכן..  לכל שולט יש אופי, רצונות ואג'נדה משלו. 

וזה נהדר בהחלט. 

אבל יש כמה דברים, שאסור. אבל אסור לכל שולט לפספס לשכוח או להתעלם מהם. 

שולט יקר, שולט חביב. 

אנא הבט סביב. 

*באחריותך* לוודא שמצבה הנפשי של הנשלטת מאפשר לה לקבל ממך עונש כלשהו. 

*באחריותך* לכבד את זכותה לא להפקיר את הגוף שלה למגע זר במהלך סשן פומבי. 

*באחריותך* לוודא שהיא יכולה לספוג פיזית את העונשים שלך. 

*באחריותך* לוודא במהלך הסשן שהיא יכולה, או רוצה ולא פשוט סופגת בגלל איזה אידיאל התמסרות שהחדרת לה. 

*באחריותך* לחבק, לנשק, לטפל לעטוף לנקות ולדאוג לה אחרי שסיימתם הכל. לאסוף אותה. ולהרים אותה. 

*באחריותך*להסתכל לה בעיניים ולהגיד לה מילה טובה ותודה. תודה שהיא נותנת את עצמה ותודה שהיא מתמסרת בדיוק כמו שאתה אוהב. 

*באחריותך* לעשות אותו טיפול גם אחרי סשן מנטלי כשאתם רחוקים. 

*באחריותך* לכבד אותה. לכבד את סף הכאב שלה. ולהבין שהגוף שלה לא נוצר לשימושך הפרטי, אלא גם צריך לצאת לעבודה יום אחרי, ולתפקד תקין באופן כללי. 

*באחריותך* לשמור על הבריאות שלה כשהיא מתמסרת לך: לא פינות מלוכלכות. לא רצפות ציבוריות. לא שירותים מצחינים. לא על ריצפה קרה כשחורף בחוץ!!  לא להמשיך כשהיא קורסת. לא למגע זר ללא ידיעתה או הסכמה מראש. 

*באחריותך* לאפשר לה את העצמאות הבסיסית שלה וחופש המחשבה.  לא לטפח אצלה תלות רגשית בך. או תלות כלשהי. 

*באחריותך* אם 'השתמשת'  ואין לך צורך יותר באותה נשלטת... באחריותך!!  לסיים את ההתקשרות בצורה נעימה. 

שנהיה כולנו שמחים ומאושרים, כל אחד ממקומו הגבוה, הנמוך והמאושר. 

* הטקסט כולו מתייחס לנשים וגברים כאחד*

להיות ה beast שאתה. 

תטרוף אותי. 

סמן כל חלק בגוף שלי. 

אל תעצור ואל תחשוב. 

פשוט שחרר. 

אני יודעת שאתה קונטרול פריק. 

גם עם עצמך. 

אני רוצה שתסכים להתמסר לכוח הזה שאתה עוצר. 

כל פעם שאתה מניח יד על הצוואר שלי, ונעצר. 

מוריד לי ספנקים חזקים, אבל לא במלוא העוצמה שלך. 

מושך בשיער, בעדינות. 

'אני מודע לכוח שלי ואני לא רוצה לשבור אותך, זה יהרוג אותי' אמרת לי... 

אני גם רוצה להיות מודעת לכוח הזה שלך. 

אני רוצה שתסכים לשחרר איתי. 

מה אתה אומר? מסכים? 

שאלתי חברה שסיפרה לי על התקף חרדה. 

באמת רציתי לדעת איך זה מרגיש. 

היה נשמע לי הזוי שיש למצב נפשי השפעה כזאת על הגוף. 

עד שזה קרה לי. 

משום מקום, אלוהים או אחד משליחיו המרושעים.. תופס אותי בבת אחת בגרון ובחזה ולוחץ. סתם לוחץ. 

אז קשה לנשום... 

ואי אפשר לישון כי את עסוקה בהשרדות מהחניקה הזאת... 

ושאת מבינה שאין מה לעשות,

 אין פה מילת ביטחון,

אין מבט מתחנן

ואין עם מי לדבר

אז המסך יורד...  ופשוט מתחילה לבכות. 

וכל הזמן משכנעת את עצמך שאת בסדר,  הכל בסדר ותכף זה ייגמר... 

כשזה נגמר, ביחד עם האויר שחוזר לריאות... גם נעלם החשק המיני או כל חשק באופן כללי. 

 איך זה מרגיש? 

כאילו שחררו פסיכופת חסר פנים ברחובות שהחליט להטפל דווקא אליי.. 

ששששש תכף זה ייגמר. 

לכל אחד מהשולטים, נשלטים, וואנאביז וכן הלאה... 

אז אסביר את עצמי כאן. 

אני טיפוס חברותי בסך הכל. 

אוהבת אנשים, שיחות ושיתופים הדדיים. 

אני לא מעוניינת להכיר. לא כאן, ולא בשום מקום אחר. 

ביומיום שלי אני מכירה המון המוני אנשים. ויש אפילו יותר אנשים שמכירים אותי בלי שאדע בכלל על קיומם... 

החלטתי לקחת זמן לעצמי, לסדר את הראש. 

למוסס טראומות. לאסוף את עצמי.

קשה לי כרגע, ובגלל זה ברור לי שאני בעלייה. 

אז מתמודדת עם הקושי בעצמי. לא רוצה להכיר, לא רוצה עזרה לא מעוניינת גם לשתף. 

פשוט רוצה זמן לעצמי לבד. 

אני פה כי נעים לי ומרגיש לי בבית. נעים לי בחברת אנשים, אני לא מנוכרת. 

פשוט מעדיפה כרגע את הלבד שלי. 

ברור שאם יש לכם משהו מעניין להגיד לי אני אשמח לשמוע... אבל בלי להפגע.. כרגע חיי מתנהלים לפי הקצב שלי ולפי ראות עיניי.

כבדו את רצוני ותהיו נחמדים, אני נחמדה בחזרה. תמיד. לכולם. אז אל נא תחשבו לרגע שמישהו מכם מיוחד מהקודם או מהבא אחריו. אני לא עושה לכם מבחני בד... 

כולכם מדהימים ומיוחדים ואני בטוחה שגם מקסימים. 

פשוט אל תנסו, כי אני סתם אטרוק את הדלת בינינו... 

אכלתי ת'ראש. 

תודה שקראתם. 

העולם הקדום לא היה מורכב מגברים ונשים, כי אם מגברי-גברים, גברי-נשים ונשי-נשים. 

זאת אומרת שמהיסודות שכיום מורכבים מהם שני אנשים היה מורכב רק אדם אחד. וכולם היו מרוצים מהעניין וחיו בשלווה. 

אבל אז לקח אלוהים סכין וחצה את כל בני האדם לשניים. בדיוק רב. בדיוק לחצי. וכתוצאה מכך העולם הפך לעולם שיש בו רק גברים ונשים, ובני האדם חיים את חייהם, מסתכלים סביבם כל הזמן, מחפשים את החצי השני שלהם. 

-ולמה אלוהים עשה דבר כזה? 

-... שאלה טובה, גם אני לא יודע. בדרך כלל אי אפשר להבין את הדברים שאלוהים עושה... אני מתאר לעצמי שזה היה מן עונש על משהו... 

(מאת הרוקי מורקמי, קפקא על החוף, ע' 49) 

לעצמי. 

במשך שעות הסתובבתי בין החדר לסלון למטבח. אני רוצה ליצור. מתה לעשות משהו!! 

אבל מפחדת לטעות, להרוס.. מפחדת שייצא עקום ואולי לא ראוי. 

בסוף החלטתי לפרגן לעצמי, והסכמתי לי להרוס שני מטרים של בד 

ישבתי מול המחברת הירוקה,  עם רשימת המלאי של כל עשרות המטרים שקניתי. 

פרסתי את כולם על הריצפה ובחרתי בצהוב. 

פירגנתי לעצמי מטר צהוב להרוס, לטעות,  להשתגע. 

והתמסרתי. 

גזרתי, תפרתי, באמת התאמצתי.. כל היום. 

עשיתי גם טעויות. אבל עליתי עליהן מהר מאוד.. 

יצא לי נפלא.

היום שיחררתי באמת, ויצא לי נפלא. 

לקחתי לי תקופה קטנה של ניתוק מהעולם, 

השתחררתי מכל מחוייבות כדי לבנות את הביטחון המקצועי שלי. 

ואני נהנית מכל רגע. 

כל יום, אני בטוחה קצת יותר. 

עושה טעויות של מתחילות אבל לפחות קיבלתי פורם מתנה.. 

גם לפרום זה בסדר. וגם עקום זה חינני. 

אני נהנית. 

ואני יודעת שעוד מעט, ממש עוד קצת... הרבה אנשים יהנו ממה שאני עושה. 

התמסרתי לעצמי. 

תודה. 

מגדירה לעצמי מסגרת של זמן ומקום

ופשוט מתמסרת. 

לא מתכננת את הפרטים הקטנים. 

לא חושבת על התוצאה. 

פשוט מתמסרת לרגע הזה. 

יוצרת. 

בתוך היצירה מדייקת.

עוד פרט.. ועוד תפר.

 עוד משהו להוסיף. צריך קצת לפרום כדי שייצא מושלם. 

וזה מופלא להתמסר לעצמך..