רחמו עליי שמיים, זעקתי בשקט.
ארבע לפנות בוקר.. תכף זריחה.
לא נרדמת.. הגוף מפוצץ באנרגיות. רוצה להיות בעשייה.
שמלה.
אני רוצה לתפור שמלה.
צהובה צהובה. וצנועה.
בולטת, אך מחביאה.
קמתי מיד, ניקיתי את שולחן העבודה הענק שלי
פרשתי נייר פרגמנט, וקדימה... לעבודה.
ראיתי בעיני רוחי את השמלה..
את השרוולים והצווארון הצנוע.
שרטטתי אותה. פעם ראשונה שאני משרטטת שמלה כל כך ארוכה וצנועה..
פרשתי את הבד הצהוב, היפה.
השולחן שלי לא הספיק לאורך הגיזרה.
ירדתי על הברכיים. כן כן.
ירדתי על הברכיים בשביל היצירה שלי.
בדיוק כמו אב שיורד על ברכיו לפני ילדיו.
בדיוק כמו אם שיורדת על ברכיה מול תינוקה.
פרשתי.. נעצתי סיכות.
המספריים.
התחלתי לגזור.
רחמו עליי שמיים... זאת פעם ראשונה. אני צורחת וגוזרת.
רחמים על השמלה.
זקוקה היא ליד יציבה
לשרטוט מדוייק של גיזרה.
רחמים.
אני רק שליחה... בבקשה.. תעזרו לי שהיא תהיה יפה!
ובעיני רוחי כבר ראיתי את הבעל הגאה, עיניו נוצצות כשהוא מביט באשתו, אם ילדיו מודדת את השמלה.
והיא כל כך יפה בעיניו... כמו ביום כלולותיו.
כבר ראיתי אותה מתאהבת בבבואתה הנשקפת במראה.
מציצה בעיני בעלה.
שניהם שותקים ומסכימים בהקלה...
זאת שמלת השבת החדשה!
ואני..? רק שליחה...
רחמו עליי שמיים...
תנו לי יד יציבה.
עין חדה
וסבלנות רבה.
אני רוצה לשמח בעל ואישה בשמלה צהובה!
