אני לא שוכחת את הלילה ההוא
שיצאנו בליל שישי אחד
למסיבה ההיא...
הכל חי אצלי בראש.. כאילו קרה אתמול.
כעסתי נורא לראות שם ילדות טובות, דתיות, מבלות עם גברים מבוגרים.
כל כך כעסתי שהחלטת להוציא אותי משם.
וכשאני כועסת... אני נואמת. שפכתי עליך את כל מה שאני חושבת על דת, על חילול השם, על גברים מבוגרים ועל הסלקטורית בכניסה.
ולא עצרתי גם במונית.
וגם שניסית להשחיל מילה, לא עצרתי.
גם לנהג מונית לא נתתי להתערב.
נתת לי להמשיך.. .
הגענו הביתה ועדיין הייתי עצבנית.
נכנסנו לחדר שלי.
'על הברכיים, מיד כלבה'
ואני.. מה על הברכיים? מי על הברכיים???
אני רותחת פה ואתה עם השטויות שלך!!
אבל הסתכלת עליי במבט הזה שלא משאיר לי ברירה.
המבט הזה שאני חייבת לציית לו או שיהיה הרבה יותר גרוע.
ירדתי על הברכיים והסתכלתי למעלה במבט של 'הנה, מה עכשיו'
ולמרות ששתקתי.. אמרת לי
'עכשיו תהיי בשקט. שאני לא אשמע הגה אחד מהפה שלך. ברור? '
הנהנתי... כי אמרת לי לשתוק.
ואז קרה הבלתי ייאמן...
הורדת את החגורה שלך
וכרכת סביב הצוואר שלי.
אתה..שמתנגד לשים לי קולר, או רצועה.
אתה שמשתמש הכי טוב בידיים שלו. ולא זקוק ליותר מיד אחת כדי לרתק אותי למקום.
אתה.. שמת חגורה על הצוואר שלי.
והידקת אותה.
ואז
'תצמידי את הפנים לריצפה'
אני מנסה. אבל החגורה ביד שלך
והיא חונקת.
אני לא מצליחה ואומרת לך
'זה חונק'
אוי כמה צחקת.
'באמת? אני שמח לשמוע שזה חונק אותך... '
אתה ציני. זה מסוכן לי.
' לזה בדיוק התכוונתי כלבה!! '
אני מתאמצת עוד קצת. נחנקת, אבל מצמידה את הלחי לרצפה.
התחת שלי מורם, ואתה מתיישב על המיטה, נינוח.. כאילו אני לא נחנקת שם למטה. כאילו אני לא רותחת מזעם.
כאילו הכל בסדר.
ומתחיל להפליק לי.
אני גם לא יכולה לצרוח.. אין לי מספיק אויר לזה.
כשהחלטת שהצבע על התחת שלי מוצא חן בעיניך, הרמת אותי למיטה.
השכבת אותי על הגב.
ליטפת אותי ושאלת בציניות
'את רוצה לנשום? '
' כן אדוני'
'אז תנשמי'
שיחררת קצת את החגורה.
ממלאת את הריאות שלי באויר יקר. ואומרת לך תודה.. אני הרבה יותר רגועה עכשיו... יותר מרוכזת בחמצן, ובשריפה שהצתת על התחת שלי.
הסתכלת עליי.
שוב המבט הזה שגורם לי להשפיל את המבט.
אני שוכבת על הגב ואתה מעליי..
'עכשיו אני האדון של האויר שלך. ואני אתן לך מתי שאני רוצה'
אמרת, ובמשיכה אחת חזקה שוב הידקת את החגורה, חונק אותי עד קצה גבול היכולת. נותן לי להלחם על כל טיפת אויר...
חדרת אליי חזק ובמהירות.
שוב לא יכולתי לצרוח.
ואז הרגשתי את זה.
הרגשתי את החוסר אונים
הרגשתי איך כולי נכנעת לך. מתמסרת.
הפסקתי להלחם בך.
פתחתי את הרגליים עוד קצת..
ועצמתי עיניים.. קצת ריחפתי.
'אני אוהב לראות את הפנים שלך משנות צבע...'
ככה אתה, תוך כדי שאתה מזיין אותי חזק, ביד אחת מחזיק את החגורה מהודקת, וביד השניה לופת את הצוואר שלי.
נמסתי עליך.
הרגשתי איך אני מציפה את שנינו בנוזלים..
סוף סוף הוצאתי ממך את החיה המסוכנת ההיא... בליל שישי אחד.. אחרי המסיבה המעצבנת ההיא.
