'דביל' סיננתי אליו בשקט וקמתי במהירות מהספה
ידעתי שאני חייבת להיות זריזה, כי התגובה תגיע.
עשיתי טעות. ידעתי שזאת טעות..
'מה אמרת? '
שתקתי.
רציתי לברוח, להתנצל, לצאת מהחדר.. רציתי להחזיר אליי את המילה הזאת.
הנחתי יד על ידית הדלת.. לברוח.
' עמדי! '
נעצרתי מיד.
' בואי לפה. '
התקרבתי אליו לאט... הראש מושפל. מתה שמשהו ימיס אותי לריצפה.
' תעמדי ישר'
הוא אוהב את ההליכה הזקופה שלי.. אני מתיישרת. מצמידה רגליים.. ידיים מאחורי הגב, ראש למטה.
'זקופה!'
אני בקושי מרימה את הראש ונועצת מבט בחלל, מאחוריו.
'עיניים למטה'
אני מפחדת. לא ציפיתי לעוצמה כזאת בגלל מילה קטנה.. פליטת פה.
הוא התקרב אליי, נעמד מולי. אני מריחה את הבושם שלו..
רציתי לנשק אותו ולהתנצל. להגיד כמה אני מצטערת.
'אל תזוזי'
אני כמעט לא נושמת.
מניח יד על עורפי, תופס מהשיער ומושך למטה. הפנים שלי מופנות אליו, כלפע מעלה...
אני עדיין לא מעיזה להרים מבט.
בידו הפנויה הוא תופס אותי מהגרון, קצת חונק. לא מאפשר לי לזוז.
'עיניים אליי'
זאת פקודה, אבל אני מפחדת.. קשה לי לציית עכשיו. אני על סף בכי.
אני לא מגיבה והוא מהדק את האחיזה בגרון.
עדיין לא מעיזה להרים את העיניים...
'עיניים אליי מיד! '
הוא מדבר בשקט, מושך בשיער עוד קצת...
לא משאיר לי ברירה. אני מרימה את המבט ומיד מתמלאת דמעות.
' בחיים, אבל בחיים, את- לא - מדברת- אליי - ככה. הייתי ברור? '
אני שוב משותקת. מושפלת. לא עונה.
' הייתי ברור? ' הוא קצת מרים את הקול
' כן' אני לוחשת
'לא שמעתי'
'כן' ניסיתי להיות ברורה
'כן מה? '
' כן אדוני'
'יפה'.
הוא משחרר אותי, וכל מה שאני רוצה זה לרדת על הברכיים. להתחנן שימחק את הכעס מהעיניים. שלא יכעס עליי. הרי אני אוהבת אותו כל כך....
הכעס שלו מפריד בינינו.
אני אוזרת אומץ..
ניגשתי אליו. מחבקת, מנשקת.. בוכה ומתנצלת
והוא.. מחבק בחזרה 'אני יודע'
הוא יודע שאני מצטערת.
והוא כבר סלח, וחיבק, ומחק את הכעס מהעיניים!
אז למה אני עדיין בוכה?