יוצאת מהעבודה...
פתאום צעקות וקללות ליד המעלית.
אמא ושישה ילדים.
אחד הילדים, נראה בן 8, כנראה עשה משהו שעצבן אותה והיא החליטה להחטיף לו באמצע הקניון ,
בתוספת צעקות, קללות ואיומים בסגנון 'חכה חכה בבית , תראה מה אבא יעשה לך'...
הסצנה הזאת גרמה לי להתכווץ והזכירה לי נשכחות, אז הלכתי משם במהירות.
ישבתי לחכות לאוטובוס שבדיוק פספסתי ושוב שמעתי צעקות.
אין מה לעשות...אני שומעת צעקות מקילומטרים.
האמא וששת ילדיה המתינו לאוטובוס יחד איתי.
המריבה לא נגמרה והאמא המשיכה להשמיע איומים ותיאורים גרפיים על מה ש'אבא יעשה לך בבית..'
אישה מבוגרת ששמעה את זה דיברה עם האמא וניסתה להסביר לך שאלה שיטות חינוך שלא רלוונטיות להיום..
סיפרה לה שהיא מדברת מנסיונה ב30 שנה האחרונות עם ילדי החינוך המיוחד...
האמא ענתה לה 'אם בעלי לא יפוצץ אותו היום, אני מתגרשת ממנו'
ישבתי שם מכווצת וכואבת...
על המכות שאמיר (את השם שלו קלטתי מהצעקות שם) הקטן חטף, ועל מה שהוא עומד לחטוף עוד בבית.
כואבת על מה שהוא עומד לחטוף כל החיים שלו, עד שזה ייגמר רע מאוד לאחד מהצדדים.
האוטובוס הגיע, האמא וכל הילדים התיישבו מאחור. אמיר התיישב מקדימה, כועס על כולם.
אחד מהאחים הגדולים שלו, נראה בן 14, ניסה לשכנע את אמיר לבקש סליחה מאמא.
כמובן שהוא לא הסכים (הייתי גאה בו).
השיחה ביניהם היתה בטונים נמוכים אך צורמים אז הגברתי את הווליום באוזניות למקסימום ותקעתי את הראש במסך הטלפון.
פתאום קלטתי תנועה חדה.
האח הגדול דפק בכוח את הראש של אמיר הקטן באחד מעמודי האוטובוס.
הסתכלתי עליו והורדתי את האוזניות.
הוא קלט את המבט שלי והוריד את הראש.
אמיר בכה.
אני גם.
ירדתי מהאוטובוס עם רצון עז למות.
לא עשיתי מאום כשזה קרה אצלי בבית לפני 20 שנה
וגם היום ממרומי גילי אני לא עושה כלום.
הפחד עדיין משתק אותי
הוצפתי ונזכרתי איך צעקות קללות ואלימות מחזירות אותי לילדות..
איך הייתי משתתקת ועושה את עצמי ישנה כשאבא שלי היה 'סוגר חשבון' עם אחי הקטן.
אם אני ואחותי היינו מנסות להתערב שם, היינו חוטפות גם..
אצלנו זה נגמר רע.
גם אצל אמיר זה ייגמר רע.
תמיד כשזה מתחיל רע זה נגמר רקוב.
נותרתי עם שאלה לעצמי..מה תעשי בפעם הבאה שתראי דבר כזה?
