במהלך השנים למדתי לא לצפות לכלום, כאשר מצפים למשהו שיקרה הוא אף פעם לא קורה. ואף יותר, הכאב הצביטה שבפנים האכזבה ..... העצבות שממלאת את החלל הגדול הריק.
עכשיו שוב, הכול מתחיל מחדש, הכול מסביבי השתנה כל כך בחודשים האחרונים מקצה לקצה. ואני שוב מנסה, אבל ממש בקטנה, להכניס ציפייה או שניים ואפילו אני לא אקרא לזה ציפיות כי הם לא באמת ציפיות מלאות כאלה מין ציפיות שאתה יודע שאסור לצפות כי תתאכזב אז היא לא באמת ציפייה אלה יותר כמו רצון. ושוב המכה החזקה של האכזבה כל כך כואבת. ותמיד היא מגיעה באותה צורה ולא משנה בגודל הציפייה או אפילו שזה לא ציפיה אמיתית.
האם הציפיות שלי כול כך גבוהות בעולם הזה .... כמה שאני מנסה לא לצפות ... איך אפשר... איך חיים ללא הציפייה...ללא רצון.... האם פשוט צריך לא לצפות כלל ובכלל... לחיות חיים יבשים ללא רצונות, ללא ציפיות, ללא אכזבות ביכלל.
תמיד אותה הרגשה, תמיד אותו כאב, ותמיד אותו חלל.
ותמיד זו אני.
לפני 21 שנים. יום רביעי, 29 בדצמבר 2004 בשעה 18:45