היום בבוקר התעוררתי לצלילי הטלפון שמצדו השני של הקו היו שני ילדים מתוקים ששאלו אותי אם אני רוצה לבוא לבקר אותם , ושהם מכינים כדורי שוקולד עכשיו.
איך אפשר להגיש לו לכאלה מקסימים. לא משנה שירד גשם בחוץ עליתי על האופנוע ונסתי לבקר אותם.
וברגע שנכנסתי הביתה קיבלתי כול הזמן חיבוקים ונשיקות, והילדה אמרה לי שכבר מלאה זמן לא באתי לבקר ושהיא לא ראתה אותי כבר חודש שלם. ומה שנכון נכון , מאז שהתחלתי לעבוד אין לי כבר זמן לקפוץ לבקר, בשעה שאני חוזרת הביתה מהעבודה הם כבר במיטה ישנים. ובשנתיים האחרונות הם ראו אותי כמעת כול יום.
במשך השעתיים שהייתי שם הם לא עזבו אותי בשקט לרגע ולא נתנו לי לדבר אם חברה שלי (אמא שלהם) וכול הזמן נלחמו ביניהם על צומת לב מימני, שניהם רצו שאני ישחק איתם וכול אחד בדבר אחר.
הם אפילו ביקשו מאמא שתצא עם אבא בערב כדי שאני יוכל לבוא לשמור עליהם, הם התאכזבו שאמרתי להם שאני לא יכולה,לא הפעם לא עכשיו, אבל הבטחתי להם שפעם אחרת. ושאני יבוא שוב לבקר בקרוב. ולפני שיכלתי לעזוב ביקשו מימני לשחק איתם TAKI כי מלא זמן לא שיחקתי איתם. אז אחרי שלושה משחקים מהירים הם שוב נתנו חיבוק גדול וחזק ונשיקה וליבו אותי לדלת.
איזה כיף זה חיבוק של ילדים שאוהבים מיכול הלב, איזה כייף זה לדעת שיש שם כאלה שחושבים אלי ומתגעגעים אלי.
פשוט מילא את ליבי בחום.
תמיד כייף לדעת שחושבים עליך.
לפני 19 שנים. 25 בדצמבר 2004 בשעה 15:36
