רק האמת וכל האמת

רגע לפני שנעצמות העיניים אני חייבת לפרוק קצת את הדברים שיושבים לי בראש ומתרוצצים. יש כול כך הרבה דברים לאחרונה, שממש קשה לי לשמור על המורל. שבוע הבא יש לי 3 מבחנים ועוד לא פתחתי את הספרים הסמסטר ניגמר ואני חייבת עוד כמה עבודות להגיש שאני כבר באיחור וזה עוד רק ההתחלה. אז החלטתי לשבת ולכתוב כדי שאולי הלילה אני יצליח לישון טוב.
ביום שבת עשינו מסיבה לסבא וסבתה שלי לכבוד יום נישואים ולכבוד היום הולדת של סבתה שלי. כול מי שבארץ הגיעה שזה כמעת כולם (2 חסרים) וזה היה ממש יפה וממש במקום כי סבא שלי הרגיש בחודש האחרון לא כול כך טוב, וראו את זה במשיבה, אבל הוא כול כך שמח שכולם באו. וכל אחד הצטלם איתם תמונה אישית. בהתחלה לא רציתי רק המחשב של הסיבה האמיתי שכול אחד רוצה להצטלם האווירה בי צמרמורת, אבל בסוף אמרתי לעצמי שאחרי זה אני אכעס על עצמי שלא הצטלמתי אז בסוף הצטלמתי. אבל עדיין כול כך היה לי קשה ליראות את סבא וסבתה שלי כול כך שונים מאלה שהייתי אצלם כל הזמן שהייתי קטנה.
שלשום בלילה סבא שלי שוב לא הרגיש טוב ושוב לקחו אותו לבית חולים, אבל פתאום הרופאים אמרו שהוא חייב לעבור ניתוח ולפנות בוקר עוד באותו הלילה הוא כבר אבר את הניתוח שלך יותר מ 3 שעות. אתמול במהלך היום אמרו שהוא התאושש ועוד ירגיש הרבה יותר טוב ושהוא כבר מגיב. ולי לא היה רגע פנאי ללכת לבית החולים והאמת שפשוט קשה לי נורא ליראות אותו כך. היום בצהרים קיבלתי טלפון שהמצב שלו הדרדר ושהוא מחוסר הקרה והוא מונשם במכונות, ובלילה היום נסעתי אחרי העבודה ליראות אותו, כול כך פחדתי להיכנס לחדר, היה לי כול כך קשה לעמוד ליד המיטה חסרט אונים וליראות אותו שוכב וחוץ מהקוקו הארוך שיש לו הוא ממש לא ניראה כמו סבא שלי, הוא ניראה כול כך חלש.
וכולו מחובר למכונות ולאינפוזיות, מקבל גם עירוי של דם, והוא מחוסר הכרה. ואני מרגישה חסרט אונים אומדת מול המיטה וצועקת לי אמור ביפנים, "אני יודעת שאתה שומע אותי תתעורר, תתעורר".
עכשיו אני בבית פה, צריכה ללכת לישון, יודעת שהסוף קרב. לא יודעת מה יביא המחר, או מה יכח. אך יודעת שאלה החיים וצריך להמשיך לחיות אותם, ואסור להתפרק ולהתפורר לרסיסים, צריך להיות חזקים גם אם קשה, לנסות ולאגור את הכוח מכול מיני דברים קטנים שיש מיסביב. כמו חיוך ששולכים לאברי או נשיקה או חיבוק, אפילו איזה פתק קטן שמשאירים לי, אסור להישבר .......