היום בצהרים קיבלתי טלפון שסבא ניפטר בעוד סבתה שלי אומדת לידו כאילו ניסה לומר לה שלום ועזב אותנו המשיך אלאה. התקשרתי לאחותי לספר לה ואז הבוס שלי שמעה ואמר לי ללכת. אמרתי לו שאני לא הולכת לשום מקום, בשביל עצמי אני צריכה להמשיך לעבוד. תוך 2 דקות הדלת של חדרי נפתחת וחברי מהאבודה באו לתת חיבוק חברים כאלה שרק לפני שבועיים היקרתי. אחרי העבודה המשכתי לעבודה השנייה שהיא בעצם עם ילדים ושחקתי והשתוללתי איתם כאילו כלום לא קרה והם כתמיד כול הזמן מחבקים אותי. ואין להם מוסג שהחיבוק שלהם הפעם שווה כול כך הרבה בשבילי. משם קפצתי לחברה ל 10 דקות שהבן שלה זה הדבר הכי מקסים בעולם ילד בן 4. שהיא סיפרה לו שאני עצובה כי סבא שלי ניפטר היום אז הוא בה לתת לי חיבוק ונשיקה הביא לי טוט ואמר לי אם הוא יכל להיות סבא שלי כדי שאני לא היה עצובה. והא שאל כול מיני שאלות, ואני הסברתי לו שסבא שלי תמיד יהיה איתי בפנים גם אם אני לא יוכל ליראות אותו. ושובה הוא נתן לי חיבוק חזק. אין כמו חיבוק חזק שנותן לי עוד קצת כוחות. אני כזאת ששומרת בפנים אני כזאת שמתפרקת שאני לבד.
תודה לכם על החיזוק על החיבוק ועל האוזן הקשבת.
ועל האהבה שאתם מפנים לכיווני
}{
לפני 19 שנים. 12 בינואר 2005 בשעה 18:26
