לפני 18 שנים. 21 במאי 2005 בשעה 0:51
יש רגעים כמו עכשיו, שכל מה שאני צריכה זה איזה בלון שאני יוכל לנשוף עליו את כול התיסכול והעצבים.... כול הדברים הקטנים במהלך התקופה מתבספים ומתבספים עד שמגיעה הרגע שכבר אין מקום, דיי .... אין כוח.... להחזיק את הכול, אין כוח להדחיק. חייבת להוציא את זה החוצה ... פשוט אני סונת להיות בהרגשה כזאת של חוסר יכולת להתמודד עם הדברים, באותה רגע הכל מעבד פרופורציה... חייבת לפרוק את העול מעלי... אך לא מסוגלת .... כול מה שאני יכולה להגיד זה אווווווווווווף כזה גדול וגם אותו אני אומרת עמוק בפנים (אז זה לא כזה הפקטיבי, כי הכל נישאר בפנים רק מקבל תוספת של הדהוד הצעקה)
למה אני כזאת.... למה אני נותנת לדברים כך לחרסם אותי מבפנים. למה אני לא מצליחה לשנות את הדברים שאני לא אוהבת, למה אני תמיד שותקת, למה בעיני אני לא חשובה...