נפרדנו.
שנה שעפה בטיל. אני עוד זוכר כמעט כל פרט מהתקופה שלנו יחד.
לא דמיינתי שזה יהיה כ"כ קשה עבורי.
לא הייתי מאוהב בך, אבל כן אהבתי אותך, וכן אהבתי את החבילה השלמה שנקראת זוגיות, והיא אבדה לי בלילה תמים אחד כשבאתי להפתיע אותך ישירות משדה התעופה.
שיחררתי בזמן הפרידה. לא הייתי מאוהב בך. הרגשתי שלשנינו מגיע יותר ושכנראה לא נועדנו.
בימים הראשונים הוקל לי. זוגיות מטבעה היא דבר אינטנסיבי. המון תשומת לב. המון השקעה. המון מחשבה, והמון נתינה, ולכן הוקל לי.
אחרי הימים הראשונים זה כבר התחיל לחלחל. אין עוד את ההודעה הנעימה בבוקר, את התמונות היפות עם הפנים המתוקות שלך, את הלבבות, את שיחות הטלפון, את הבילויים, את הדאגה, את האכפתיות, את תחושת הנחשקות שגרמת לי להרגיש, את הנשיקות, את המגע, את ההתאמה המינית יוצאת הדופן בינינו. כל הדברים שאליהם הורגלתי במשך חצי שנה נעלמו כרעם ביום בהיר.
המחשבות עלייך לא פסקו. כל הרגעים היפים היו מוקרנים לי במוח בלילות, וכמובן שגם השאלה- האם טעיתי? האם התפספסנו? הרי יש בך כ"כ הרבה טוב.
בהתחלה החלטתי שלא להוריד לך עוקב באינסטגרם, אבל כן שמתי אותך על השתק כך שלא אוכל לראות אם את מעלה משהו בסטורי. לא רוצה לראות, לא רוצה לדעת. אבל יצר הסקרנות גבר עליי ומדי כמה ימים הייתי נכנס לבדוק אם העלת משהו, וראיתי שבכל פעם שאני מעלה משהו בסטורי, את מסתכלת. כשכן העלת משהו ובטעות ראיתי, התכווץ לי הלב, וכשאת גם הופעת בתמונה- הלב נחצה לשניים.
שכשאני בעשייה אני לא חושב עלייך כמעט, וכשאני משועמם אני חושב עלייך כל הזמן. אז ניסיתי להיות כמה שפחות חסר מעש. זה עזר קצת, אבל לא לגמרי.
אחרי שיחות עם חברים ותהיות ביני לבין עצמי הבנתי שאם אני באמת רוצה לשכוח ממך, אני צריך מישהי אחרת, כי רוב הסיכויים שאני מתגעגע לזוגיות ולא אליה. אז ניסיתי. התחלתי עם מישהי שתפסה לי את העין בחדר הכושר, וגם הצלחתי להוציא את מבוקשי ולצאת איתה. אחרי הדייט הראשון ידעתי שזה לא, ואחרי חודש כבר חתכתי.
מאז, המחשבות עלייך חזרו. בכל יום. הפעם הן היו קצת שונות. למרות שהייתי בן זוג טוב (וגם את העדת על כך), חשבתי רק על הדברים שהיו בקשר בהם אני זה שלא היה בסדר. והכיתי על כך חטא. זה גרם וזה גורם לי להרגיש רע עם עצמי.
הייתי קצת באפליקציות תחת תמונות ללא פנים וגללתי קצת. המבחר לא מדהים. אני יודע שאם הייתה שם מישהי שנראית כמוך הייתי עושה לה סופר לייק ומקרקר סביבה. וזה מצחיק ועצוב לי גם יחד- כי כבר היית לי בידיים.
לפני חודש החלטתי כבר לקחת את הניתוק ממך צעד קדימה ולהסיר ממך עוקב. זה קרה בגלל תמונה שהעלת מטיסה לדרום אמריקה. את? דרום אמריקה? את הרי לא היית מסוגלת לישון לילה מחוץ לבית, אז טיול גדול? איך זה ייתכן? זה כ"כ תלוש, וזר לא יבין עד כמה. הלב הצטמק לגודל שלא הכרתי. כמה התבגרת, כמה השתנית והתחזקת בשנה הזאת, ואני לעומת זאת מרגיש שדרכתי במקום בכל התקופה הזאת. דווקא אני, כשאת זו שבזמן הקשר שלנו לא הייתה מסוגלת להיות יום בלעדיי.
העיניים הכחולות כמו השמיים שלך היו הדבר הכי יפה בך, גם את האופי שלך אהבתי מאוד. היית ילדה טובה מבית טוב. אחת עם לב זהב שתמיד תעזור למשפחה ולחברות, לא משנה מתי ואיך, וזה אחד הדברים שהכי שבו אותי בך.
כמובן שהיו גם דברים שלא היו טובים. היית ילדותית, תלותית ורצית את זה יותר משאני רציתי את זה. היו לנו מעט ריבים, כולם בטלפון. אף פעם לא פנים אל פנים. לא היינו מסוגלים. אבל מי זוכר את זה? רק הטוב צרוב לי במוח כרגע.
נפרדנו בטוב. ממש בטוב. אני זוכר איך היינו מחובקים בחניון מתחת לבית שלך ליד האוטו שלי ולא יכולנו להתנתק. שעה שלמה שבה היינו מחובקים, פנים לפנים. מדברים, מחמיאים אחד לשנייה וגם מתנשקים.
ממש לאחרונה אפילו כתבת לי ברכה בוואטסאפ ליום ההולדת. הופתעתי מאוד. נכון שכתבתי לך ברכה ליום ההולדת שהיה לך, אבל הוא היה חודשיים בלבד אחרי הפרידה, וזה אחרי שהרמת לי יום הולדת מפנק מעט לפני שהפרדנו כוחות, אז הרגשתי חייב. אבל עכשיו עברה שנה, למה שתכתבי לי? הופתעתי מאוד.
מאז הפרידה ועד היום, בכל פעם שיש משהו בהקשר שלך, כמו עכשיו כשקיבלתי התראה שהצטרפת לטלגרם, הלב מתכווץ.
אני יודע שאם היינו מכירים שנה או שנתיים מאוחר יותר דברים היו נראים אחרת.
