שאני לבד בולנטיין.
מחר לפני שנתיים התקלחתי, התלבשתי יפה, התבשמתי, הכנתי סלסלת פיקניק, יצאתי אליה ולקחתי אותה לצ'ארלס קלור אל מול חופי יפו. נכון, היא לא הייתה האחת, אבל התחושה שאני בעל ערך עבור מישהי היה שווה הרבה, וזה מאוד חסר לי.
אנשים סביבי מכירים, יוצאים, נכנסים ויוצאים מזוגיות ואני אוטוטו סוגר כבר שנתיים לבד.
אין יום שאני לא חושב על זה. שאני לא רוצה את זה. מגיע לי את זה.
היו מעט דייטים, התחלתי עם בחורות, קיבלתי מספרים, ומהרבה סיבות שלא נוגעות אליי (או שכן) לא יצא מאלה כלום.
לא פעם אני מרגיש שאני טוב מדי ("Good guy"), ויש בזה משהו שבא בעוכריי. כי זה כביכול משעמם, למרות שאני לא.
ואני מחכה. חיכיתי מבחירה הרבה שנים למערכת היחסים הראשונה שלי. הרבה זמן לסקס הראשון שלי. ועכשיו אני מחכה כבר שנתיים לקשר הבא שלי, וכשמגיע הולנטיין הרצון הזה מגיע לשיא. כי למה יש כ"כ הרבה גברים שהולכים מחר לעשות את מה שעשיתי מחר לפני שנתיים ואף אחד מהם הוא לא אני?
