אני שונא קלישאות, בעיקר כי לכל קלישאה יש גם קלישאה סותרת או מרככת.
כל אחד כמובן לוקח מכל קלישאה, משל וכיוצ"ב את מה שמתאים לו. מתאים לו למצב רוח, לפוזיציה, לסיטואציה.
הבוקר, אמא של האקסית (כן, היא חברה שלי בפייס, אין לי תירוץ לזה...) פרסמה בפייס (זה פשוט קפץ לי, ממש לא סטוקר שלה או של אמא שלה חחח) את "משל הקיפודים", אותו לא הכרתי (בור שכמוני).
הבת שלה, אקסיתי, חיבבה מאוד את "משל המסמרים".
תזיינו את המח שאין קשר בין שני המשלים, אבל בעיני הסובייקטיביות יש קשר ישיר.
אם אני מקיש או משליך ממנו לענייננו, רצון לממש אהבה "אסורה" גדולה, אני מוצא בו משמעויות עמוקות.
הרצון לשמור על העולם המשותף המיוחד, לשמור על האהבה העמוקה, הרצון להתאמץ למרות קשיים רבים, להסתכל על חצי הכוס המלאה (עוד קלישאה לאוסף), הידיעה (ואולי ההשלמה והמוכנות הנפשית) שיהיו חתכים/ריבים/פצעים/אכזבות, הרצון להיות ביחד כמעט בכל מחיר, הרצון להתגבר על הקשיים (שיש בכל זוגיות). הכל בשביל לחיות (לחיות = לשמור על עולם האהבה האינטימי שלנו).
משמעויות שמבחינתי מראות בזווית אחרת את המשמעויות הרלוונטיות של "משל המסמרים" - אותו משל שהיא אהבה להעלות בכל פעם שהיינו בירידות ובחצי הכוס הריקה.
אני כמובן הייתי על תקן הילד הרע... תיראו מופתעים.
אז הנה שוב, הפינה לשיפוטכם:
משל המסמרים
היה היה פעם ילד בעל מזג רע מאד. אביו נתן לו שקית של מסמרים ואמר לו לתקוע מסמר בגדר הגינה בכל פעם שהוא יאבד את סבלנותו או שהוא יריב עם מישהו. ביום הראשון, הוא תקע 37 מסמרים בגדר. בשבועות הבאים, הוא למד לשלוט בעצמו ומספר המסמרים פחת בגדר מיום ליום: הוא גילה שיותר קל לשלוט בעצמו מאשר לתקוע מסמרים. לבסוף, היגיע היום בו הילד לא תקע אף מסמר בגדר. הוא הלך לאביו ואמר לו שבאותו יום הוא לא תקע אף מסמר. אז אביו אמר לו להוציא מסמר מהגדר עבור כל יום שהוא לא איבד את סבלנותו. הימים עברו ולבסוף הילד היה יכול לבשר לאביו כי הוא הסיר את כל המסמרים מהגדר. האב הוביל את בנו לגדר ואמר לו :" בני, התנהגת למופת, אבל תסתכל על כל החורים שיש בגדר. היא לא תהיה אף פעם יותר כמו קודם. כשאתה רב עם משהו ואומר לו משהו רע, אתה משאיר לו פצע כזה. אתה יכול לתקוע סכין באדם ואחר כך להוציא אותו, אבל תמיד יישאר פצע. לא חשוב כמה פעמים תתנצל, הפצע יישאר. פגיעה מילולית מכאיבה בדיוק כמו פגיעה פיזית. חברים הם תכשיטים יקרי ערך, הם גורמים לך לחייך ומעודדים אותך. הם מוכנים להקשיב לך כשאתה זקוק לכך, הם תומכים בך ופותחים בפניך את ליבם. הראה לחבריך כמה אתה אוהב אותם"
משל הקיפודים
זה היה החורף הקר ביותר אי פעם. בעלי חיים רבים מתו בגלל הקור.
הקיפודים, שהבינו את המצב, החליטו להצטופף יחד כדי להתחמם. בדרך זו הם הצליחו לשמור על חום גופם, אך הקוצים של כל אחד מהם פצעו את האחרים.
לאחר זמן מה, הם החליטו להתרחק אחד מהשני והחלו למות. בודדים וקפואים.
הם היו צריכים לבחור: או שיקבלו את הקוצים של חבריהם או שיעלמו מכדור הארץ.
בחוכמה, הם החליטו לחזור ולהצטופף יחד.
הם למדו לחיות עם הפצעים הקטנים שנגרמו להם ממערכת היחסים הקרובה עם חבריהם על מנת לקבל את החום שהגיע מהם. בדרך זו הם הצליחו לשרוד.
היחסים הטובים ביותר הם לא עם אנשים מושלמים, אלא כאשר לומדים לחיות עם הפגמים של האחר ויכולים להתפעל מהתכונות הטובות שבו.
כמובן שהאמת לאמיתה היא שהמשלים כלל לא סותרים ויכולים בכיף לחיות זה לצד זה, כמו הקיפודים :)
אבל אני קמתי היום בדאון, תזדיינו.
תוהה איך היא פספסה שאני בכלל לא ילד רע, אני בסך הכל קיפוד...