מתעוררת בדירה שלי במרכז - שולחת לו SMSבוקר טוב..
הוא מגיב והשיחה נסובה על אירועי יום האתמול , הוא לא מזכיר שום דבר על להפגש היום - שיט מה עשיתי לא נכון??
או שאולי זה הוא ולא אני??
ממשיכה להתהפך במיטה - כבר צהריים צריך לקום.
אני מחליטה לבקר חבר שגר באזור ולנסוע לדרום - אחרי הכל עוד מעט שבוע חדש..
שולחת לו הודעה על התכנון לקפוץ לחבר ואז לדרום..
אין תגובה.
מתעצבת מעט וממשיכה להתארגן לצאת - ואז החבר מבטל עכשיו באמת עצוב לי.. אני חוזרת להתנחם שוב בתוך פוך הנוצות- הוא תמיד מחבק חזרה.
ולפתע בדיוק כשלא ציפיתי ותכננתי מאיפה הכי עדיף לי לחזור הגיעה ההודעה..
הוא לא אהב את הSMS זה נראה לו מאיים כאילו אני לוחצת עליו להחליט - בחיי שלא התכוונתי.. אולי בתת מודע? אולי בצורה שזה נכתב??
אוף למה לכל דבר יש מיליון משמעויות..?
אנחנו בכל אופן קובעים - אני מגיעה לעזריאלי לאן שקבענו.. מחכה לו .. והדקות חולפות וכמו כל אישה ממוצעת אני מתחילה להכנס לסרטים..
אחרי 45 דק' מייגעות מציפיה הוא מגיע יושבים על הספסל מול חלון ראווה - מצבט קטנטן מוצא את דרכו לפטמה הימנית.. יותר מאשר הפחד מ הכאב אני מפחדת מה יהיה אם מישהו יעבור..
בשנייה שהמצבט נסגר כאב חד - הכאב מסיט את דעתי מכל באי הקניון שמטיילים להם ובכלל לא מודעים למה שקורה לי בפנים.
הולכים קצת לטייל - יציאת חירום - איזה יופי אפשר לעשן סיגריה ראשונה - מי בכלל המציא את החוק שאסור לעשן בקניונים???
שאכטה ראשונה - והוא מכבה לי את הסיגריה..
מה??? לעזאזל - אף אחד לא מפריע לי באמצע הסיגריה - זה פולחן אישי!! אני מרגישה את הקריזה מתחילה לעלות.. ופתאום הוא מביט בי מגיש לי את הנעל שלו - נשקי!! הוא מצווה.. לוקח לי סיגריה אחרת ומצית אותה.. מעשן להנאתו - ממש שעור בדחיית סיפוקים.. בשנייה שאני כבר באה להרים את הראש ולנעוץ בו מבט מעוצבן אני מקבלת לידי את הסיגריה הכבויה - תדליקי!!
יש:) אספקת ניקוטין - מייד העצבים נעלמים כלא היו..
ואנחנו חוזרים לטייל בקניון..
פתאום אני רואה שאנחנו הולכים לעבר המעליות..
אני שומעת את מה שלא רציתי לשמוע בכלל הוא נפרד ממני לשלום ... מה?? איך?? אבל אפילו לא הספקנו לדבר יותר מדיי, אני חייבת להתעשת ומהר - הוא חייב להסכים להשאר - אנחנו כבר ליד המעלית הנה המעלית נסגרת אוי איזו הקלה - אני גונבת עוד שנייה במחיצתו..- הוא לוחץ על כפתור המעלית יש לי עוד כמה קומות עד שהמעלית תגיע..
אני מהר מביטה לצדדים לא מאמינה למה שאני עומדת לעשות.. יורדת על ברכי במקום חשוף כל שנייה מישהו יכול להגיע ולראות - בבקשה תשאר אני אומרת - או יותר נכון מבקשת.
מבט של תחינה בעיני..
צעדים של ילד רץ לכיוון המעליות, אני מתרוממת מהר ואנחנו הולכים ביחד לכיוון בית הקפה - שם אני מזמינה לי והוא בלי בושה משנה את ההזמנה שלי ומזמין לי משהו אחר - בתור דומית עשיתי את זה הרבה פעמים.. ואף פעם זה לא ריגש אותי כמו עכשיו.
אנחנו מדברים אני משתחררת טיפה חוזרת להיות חצופה ומתחכמת.. בשנייה אחת הוא משתיק אותי כשהוא לועס חתיכת לחם ומרטיב אותה ברוק שלו ופתאום היא מוצאת את עצמה על הצלחת שלי - בלי שאף אחד שם לב - אני לועסת אותה בשקט - בקושי בולעת.
החשבון שולם ואנחנו יוצאים חזרה לחניון..
לפני 19 שנים. 13 במרץ 2005 בשעה 19:15
