זה מרגיש כאילו לא כתבתי עידנים.
וזה לא שלא היה לי על מה.
נראה לי פשוט, אולי לראשונה בחיי, בטוח לי כל כך וששליו לי כל כך, שלא מרגיש לי שהכתוב ידע להעביר. ואתה הרי תמיד תחפש את מה שבין השורות.
אתה תדאג. ותריץ תרחישים בראש. ותעסוק במיחשוב יתר.
יש לך לפעמים נטיה מוזרה כזו, לחשוב על דברים הרבה הרבה יותר מדי. אני מזהה את זה כי גם אני כזו.
ולא צריך.
מספיק להיות אופטימיים.
מספיק להרגיש.
ומספיק לראות.
מספיק להאמין באהבה.
לפעמים אני מתקשה לראות, אבל אפילו אני רואה.
אותך.
אותנו.
אני מעריכה. ואני יודעת שגם אתה. ושאיכפת לך. המונים.
וזה עושה לי טוב לבנות איתך משהו אמיתי ויציב, עמוק ואיתן, שלא תלוי על חוט שערה, ושלא כל סערה תאיים על היותו. משהו עמוק, אהבה אחרת, בוגרת.
מה השפיע עלינו, עלי- יותר? הזמן שעבר ונותן את אותותיות בגיל ובמצבור הדברים שחוינו, כל אחד במקומו? או אולי הייתה זו המלחמה, המפגש הכל כך קרוב עם המוות, שבאופן פרדוקסלי עשה סדר במה שחשוב.
יש לי משקעים מהכל.
פוסט טראומה מהחיים. מלחיות. מלשאוף ומלנשוף.
אני נטענת מהחיבוקים האלה שלך, שמגיעים באמצע שום מקום, כמו אז, במטבח.
אני מתמלאת חיות ושובבות ומשחקיות, כשאתה לוקחת פיקוד במיטה ובדרך אליה וכל הסאדו יוצא ממך.
אני מרגישה ערך כשאתה מפלח אותי, משפריץ אותי, מגמיר אותי.
אבל הכי הכי,
באופו חד חד ערכי שלא משתמע לשתי פנים-
אני מרגישה ביטחון כשאתה ישן שליו לידי.
אני מרגישה ביטחון בנוכחות שלך בחיי,
אני מרגישה בטחון מנטאלי איתך.
אני מרגישה ביטחון באהבה.