יומן מסע

איך שאני אוהבת לישון איתך.

להתכרבל בך עמוק עמוק, בזרועותיך. 

להרדם עטופה ורגועה, מוגנת ובטוחה, מוקפת ואהובה. 

אתה גורם לי להרגיש כל כך , כל כך אהובה. לא תמיד צודקת, לא תמיד מקבלת את מה שרוצה, אבל תמיד תמיד אהובה. תמיד רצויה.

אני אוהבת להרדם בידיים שלך, במשהו מיוחד שהצלחנו לבנות בתקופה לא ארוכה מתוך מקום מיושב, של בגרות, שאוהב יותר משהוא מאוהב, שמרגיש יותר משהוא מרוגש, ממקום יציב. ממקום שקול. ממקום בטוח. ממקום שרוצה לבנות איתן.

אפילו שלי יש מיליון פחדים. 

ואפילו שאני מפחדת מצל העבר, ומסערות העתיד.

אני אוהבת את שיחות העומק שמתפחות בנו לאחרונה. מאיזו שאלה דבילית שיוצאת ממני. אבל התובנות שנולדות בשיחה כבר כלל לא דיביליות. הקונטרה שאתה נותן לי מאשררת לי שאכפת לך. שאתה לא אדיש.

אני אוהבת את העומק. אני מאמינה בו. 

אני אוהבת את הקירבה. בה אני מאמינה עוד יותר.

אני אוהבת להרדם בזרועותיך. רגלים מסובבות בתוך רגליים, טוסיק צמוד למפשעה. 

אני אוהבת להרדם בזרועותיך, פנים חפורות בבית החזה, ידיים מוצמדות חזק, רגל שלך מקבעת רגליים שלי. 

בבוקר, רגע לפני היקיצה, אתה עוטף אותי עוד יותר קרוב, הכי קרוב שיש, ואני נמסה שם בין ידיך. ואני צריכה את כל הכח שאין לי כדי לקום משם. זו מלחמה ממש, בה אני מפסידה ובסוף אתה קם לפני להכין לי משהו חם לשתות לפני העבודה. 

אני אוהבת להתעורר לתוך זיון בוקר שלך.

אני אוהבת לישון איתך.

זה היה סופש מושלם.

פשוט מושלם.

הרבה זמן לא היה לי סופש כזה, מלא בכל מה שטוב, וסובב אנשים טובים, שאוהבים אותי.

~~~~~~~~~~~

היום בבוקר יקצתי עצלנית.  זה היה לילה ארוך מועט בשינה. וכשחדרת אותי, והרגשתי אותך לכל אורכך, זו הייתה הרגשה מזכת, משחררת. יופורית כמעט. 

חשתי חיבור אליך, כזה שלא חשתי בשום שלב עד כה. חשתי תחושות של תמונה שלמה אחת. חשתי במקום. בבית.

~~~~~~~~~~

המקום לא גדול פיסית. ולא הרבה אנשים עושים בדסמ. רק אלו שעל הבמה אנחנו ואולי עוד זוג אחד או שניים. 

אני לא מפסיקה לצחוק. חלקית זה מהפאניקה ומהפחד בפני עוד גל כאב שאני באמת מתקשה לעמוד בו. וחלקית כי מתפוצץ לי הלב להיות שם איתך וזה צחוק משחרר. רציתי בזה כל כך הרבה זמן. לא ביקשתי. ולא ייללתי. ובאופן כל כך לא אופייני לי, חיכיתי בסבלנות. והתגעגעתי לזה. למעמד הזה. לתקשורת השונה הזו. לשפה הזו, בינינו בו הגוף מדבר חזק יותר מהפה. 

לסשן כזה.

~~~~~~~~~~

מלא אוכל. באמת מלא . יותר מדי. אבל יותר מהאוכל זה העובדה שאני מאוד אוהבת לארח חברים טובים.  לפרוס מפה על שולחן. למזוג כוס יין. לצחוק. לשתף סיפורים. לבנות ציפיות למפגשים דומים או שונים בעתיד. 

אני מאוד אוהבת לארח חברים.

~~~~~~~~~~

אתה והוא נותנים לנו קצת ספייס.

אני יושבת על כסא בר, לא מורידה ממנה ידיים ועיניים. 

היא מתיישבת עלי. 

האוויר כל כך טעות מינית, שאפשר לחתוך אותו עם מכה של קיין. 

היא מתחילה לנוע עלי עם פלג גופה התחתון, ואני מכירה אותה כבר מספיק זמן לדעת מתי היא קרובה. זה ממש קרוב. אני יודעת. 

אני מוסיפה יד תחתיה, והיא גומרת לי ביידים. 

~~~~~~~~~~

אתה נוהג הביתה ואני, מכורבלת בגקט שלך, נרדמת על כסא ליד, אבל רק עד הבית. כשאנחנו עוברים למיטה אני מתכרבלת בך.

~~~~~~~~~~

יש לי סימנים מהממים. 

שחורים סגולים. 

תודה עליך.

ותודה על הסופש הזה.

עכשיו שאני איתם, אני יכולה להגיד, שממש, ממש חששתי. לא בגלל שהם קטנים, הם כבר לא.

בגלל שאם היה עובר מחבל הייתי רוצה להיות איתם, ולא במרחק מהם. הייתי רוצה גורל זהה.

איזו מן מחשבה דפוקה זו, אה? איזה עולם אנחנו חיים בו, שזו המחשבה של אמא שיוצאת לערב אחד,  ומשאירה את הילדים הבוגרים שלה בבית. 

אבל טוב שלא ויתרתי.

טוב שבאתי וחויתי וטעמתי והרחתי.

וראיתי עוד צבע ממך . אחר , אבל זהה.

והתרגשתי. המון התרגשתי.

ולפרקים העיניים דמעו והלב התכווץ.

ואפשר להיות ציני אבל אני לא כזו. כך שלמילים שנאמרו שם, לא על ידי אחד, יש משמעות וערך עבורי.  יש משקל.

זה המקום לרשום פה על ערכים בכלל? בכלוב? זה המקום לדבר על אחוה ושליחות ואחריות? מילים עם תוכן?

גם ללא החלק האומנותי, שברור שרק הוסיף, הייתי שמחה לבוא איתך, ותודה על הזכות הענקית שאפשרת לי להיות שם.

המגנט מתנוסס בגאווה על המקרר. באמצע.

וסיפרתי לגדול, שהוא היה עוד ער, איך קיבלתי אותו, ואת כל מה שחויתי וראיתי.

אני מבינה למה אתה שם. למה בחרת כך מלחתכילה.

אני ממש מבינה.

ואני גאה בך.

כשאני קמה בבוקר ורואה את החבל זרוק על הריצפה, ואת כל ארסנל הציוד שלו פרוס על השולחן, אי אפשר שלא לחייך.

והצעיף שכיסה לי אתמול את העיניים כרוך סביבי עכשיו, וגם מזה אי אפשר שלא לחייך.

אני מחייכת המון לאחרונה.

~~~~~~~~~~

אני לא יודעת אם הייתה זו המלחמה, או האירוע עצמו של בוקר ה 7 לאוקטובר, 

או ההכרה הבסיסית בעובדה שאני חיה כי המחבלים היו עסוקים ברעים, במסיבה. אחרת שום דבר לא היה מונע מהם להגיע עד אלינו. חלקם גם הגיע אבל נתפס בזמן.

משהו בכל הקונסטלציה הזו סידר לי מה חשוב לי יותר ומה חשוב לי פחות. מה שווה להתאמץ עבורו ומה לא. מה ומי שווה את ההשקעה והצעד הנוסף לקראת ומה לא. 

ומי נחשב חבר. 

ומי כנראה מעולם לא היה.

אתה שווה את ההשקעה והמאמץ.

אנחנו שווים את ההשקעה והמאמץ. ואת כל הצעדים לקראת.

אתמול ששאלתי אותך מה גורם לך להרגיש אהוב, סוף סוף ענית לי. 

אבל לדעתי זו הייתה תשובה חלקית. כי היינו רגע אחרי סשן וכי היינו מחויכים מדי. 

אני אשאל אותך שוב. בהזדמנות.

זה חשוב לי לדעת.

~~~~~~~~~~~~

יש לי מחשבות על הזין שלך שחודר אותי לאט לאט, כל כך לאט שבא לי לבכות. יוצא במהירה ושוב שולט על קצב החדירה.

אתה אדם של שליטה. היא בהוויתך.

אני סתם מזוכיסטית מטומטמת שצריכה לתת לך מאמץ וגוף. גם כאב. אבל לא בהכרח. יותר מאמץ.

סופש ארוך לפנינו. של הכל מהכל.

אני מתרגשת ממנו.

הוא מביא לך אננס לפינוק.

הוא לא אוהב אננס.

ואת לא אוהבת שיורדים לך. 

(אבל את מאוד אוהבת אננס 😉 )

כשאני אומרת שהגוף שלי הוא מגרש משחקים שלך, אני מתכוונת שהרשות נתונה לך תמיד, ואתה יכול ומותר לך, לעשות בו מתי ואיך שתירצה. 

במילים אחרות אפשר לקרוא לזה cnc מוגבל. למה מוגבל? כי גבולות הגזרה הם הגבולות שלי. וגם מילת הביטחון. 

אתה צריך לסמוך עלי שאני אחראית מספיק עם הגוף שלי. לקח לי מלא זמן ללמוד אחריות. הביטחון הזה יגיע לך עם הזמן. ועם מספיק פעמים שאשתמש בה. אין לי ספק בזה.

מעבר לזה - זה שלך לשימוש.  ותכלס? אני צריכה שתשתמש. כמה שיותר. ובלי לשאול ובלי לתכנן. ובלי להתריע. פשוט להשתמש. להתעלם ממצב הצבירה שלי. אני יכולה להיות קיטשית. או אוהבת. או רכה. בכלל לא במיינד. זה לא חשוב. זה שלך.

קצת כמו טמאגוצ'י, אני מתחילה ליילל בחוסר. מכיר את הצליל האלקטרוני המעצבן הזה? ביייייפ. בייייפ. בייייפ. כזה.  

תוית אזהרה למשתמש.

~~~~~~~~~~~~~~

אני מזויינת בתחת וזה כואב לי כל כך שנשמתי נעתקת. אני מכניסה את האוויר פנימה ועוצרת את הקול. מחזיקה עצמי חזק חזק. 

הכאב מגיע בגלים. 

בא לי לצעוק "לא". רק בישביל לצעוק. בישביל להביע את הסבל שנכון לי. בישביל לשמוע שזה לא יעצור אותך. בישביל לדעת שאתה סומך עלי מספיק עם מילת הביטחון אז "לא קטן לא ירתיע אותך. 

אז אני מתאפקת בנתיים. עוד מעט תסמוך עלי. עוד קצת. לאט לאט. להכל יש זמן.

~~~~~~~~~~

"בואי לפה"

"תכניסי לפה".

~~~~~~~~~~

לאורגזמה הראשונה לוקח המון המון זמן. השניה מגיעה די מהר, אבל היא חלשה יותר. השלישי זריזה ודי חזקה, ואחריה אני מתחילה לצחוק בשחרור. 

צחוק האורגזמה השלישית .

~~~~~~~~~~~

למה 80 שקל? ככה. 

בא לי לעשות איתך פורנו.

לא כזה שתעמיד בו מצלמות וצד שלישי יביים אותנו. לא שיש לי משהו נגד מצלמות, אבל זו לא הכוונה.

בא לעשות איתך, שוב, ושוב ושוב, סקס כזה שאחרים רק רואים בפורנו. בדסמ כזה שאחרים רק מאוננים עליו בהחבא. כזה שפותח את העניים וגורם למחסור בנשימה.

בא לי לחקור את גבולות הסאדיסם שלך, ואת המאזו שלי, 

את קימורי גופי כמפת 'חפש את המטמון' עבורך.

כזה שכותבים עליו שירים.

כזה שחולמים עליו.

כזה שכשכותבים עליו למחורת, ואז רק לרגע קטן אחד, מתקשים להבין שוואלה זה אנחנו אלא שכתבנו עליהם.

וכן. יש שגרה גם באטרף. ויש חזרתיות גם ב'אינטנסיבי'. 

ומה שעושה את זה מיוחד כל כך הוא הרגש והקרבה המתפוצצת, והאינטימיות הגואה. והגעגוע.

והאהבה. 

ויש.

בא לי לשרוף איתך את המיטה, ולעשות איתך אדים על כל החולנות בבית. 

בא לזיין ממך החוצה את כל הפחדים של שנינו ואת כל החוסר ביטחון, ואת כל האי וודאות. 

בא לי להתפוצץ מהזרע שלך בתוכי, שממלא אותי, מחייה אותי. ואז לעשות מקלחת בזרועותיך.

בא לי לעשות איתך פורנו אישי.

אני מרגישה נאהבת כשדואגים לי. 

כשמדליקים לי את דוד, כך שאגיע הביתה למים חמים.

כשעושים לי ארוחת ערב, כי הגעתי מאוחר ולא אכלתי כלום כל היום.

כשמתקשרים אלי כשאני מאחרת לוודא שהכל בסדר.

כשקונים לי איזו שטות כי שמים לב שבדיוק חסר לי.

כשמתקנים לי משהו בבית, מבלי שאני אבקש. 

אני מרגישה נאהבת כשדואגים לשלומי, וכשנמצאים שם עבורי, עוזרים לי ונותנים לי גב.

כשמפנים לי מקום בארון ומדליקים לי את הרדיאטור שלא אצא מהמקלחת לחדר קר.

אני מרגישה נאהבת כשעושים איתי תוכניות פוזיטביות וריאליות לעתיד הקרוב, והרחוק.

וגם אני מרגישה נאהבת כשבתוך כל זה מגמירים ומסשנים ומזיינים אותי. ומחבקים אותי חזק חזק בלילה.

אולי תגלה לי גם אתה-

איך אתה מרגיש נאהב?

מה גורם לך להרגיש נאהב?

האם דייקת את זה לעצמך פעם? ואם לא, האם תיהיה מוכן לדייק את זה בישבילי, ולגלות לי?

בכמה שעות שהייתי לבד היו לי מחשבות, 

וגם היום בזמן דיוני זום קשוחים ולא נגמרים, התרחקתי למקומות אחרים בראש.

וחשבתי על אהבה, ועל מה שמסביב לה.

למה? כי יצא לנו לדבר על זה קצת. וכי כנראה לא מיציתי, ביני לבין עצמי. 

כי התשובה המלאה היא שאהבה זה לא מספיק.

לא לאורך זמן. לא לך ולא לי. אנחנו מספיק זקנים והוכחנו את זה לעצמינו מלא פעמים, עם הרבה פרטנרים.

מה שכן עושה מערכות חזקות ויציבות , כמו מה שאני יודעת שאנחנו יכולים ליצור, זה חיבור ואינטימיות וביטחון ואמון. וזה, מצריך קצת יותר מאהבה.  

(ולדעתי יש לנו את זה. אם רק נדע לשמר את זה להמשך)

זה נהדר שיש אהבה, אבל האם כל צד מרגיש שהצד השני מעריך אותו? האם יש התקדמות הדדית , מנוגדת בכיון, לקראת הצרכים שלכם, שונים ומשונים ככל שיהיו? 

האם שני הצדדים מסוגלים לקחת אחריות כשהם מפשלים? כשהם פוגעים בצד השני גם אם זה לא במזיד? האם יש תקשורת מקרבת, מתחשבת? תקשורת מקרבת זה קשה.

ממש קשה.

צריך להכיר את עצמך טוב מספיק בישביל לנהל אותה ולא פעם אני נכשלת בזה כשרון חרוץ. אבל השתפרתי. עם הזמן ועם כמות ואיכות הכשלונות השתפרתי מאוד. יש תקווה.

האם אנחנו מסוגלים לפתור קונפליקטים יחד? 

האם הצד השני יכול להקשיב לי, כשאני גלויה עם הפחדים ורצונות שלי, (בעיקר הפחדים) ולא להגיד לי ש"אני מגזימה" או ש"אני ביקורתית" או שאני "דרמה קויין" או שאני "נידית". אלא לתת לי מקום אמיתי להשמיע את עצמי. 

האם אני יכולה ליצור את אותו המקום למי שאיתי להיות פגיע וכנה מולי, לגבי הדברים שהוא צריך כדי להרגיש מוערך ואהוב? 

כי אהבה זו תשובה חלקית.

יש אהבה.

לשנינו.

זה לא מספיק.

זה טוב לכוונה, לפוטנציאל, ועם פוטנציאל לא הולכים למכולת, ולא יוצרים הצלחה.

הצלחה תיקבע אם נוכל להפוך לצוות יחד, בו לכל אחד מאיתנו חשוב מאיך השני חווה אהבה, ואיך השני מרגיש בעל ערך ומתועדף. 

אני רוצה *בזה* איתך.

הנה, הכי לא קיטשי שלי. 

וגם סופר משעמם :)

הוא ישן. 

נוחר לי נחירות יציבות באוזן,  במיטה, לידי. 

היד שלו שחררה אותי למספיק זמן בכדי שאוכל לכתוב. אבל אני יודעת שהיא עוד תחזור. גם הרגל הכרוכה סביבי- תתהדק.

כבר זמן מה שאנחנו ישנים ככה בכל הזדמנות שיש לנו. בחיבוק צמוד. בחום. בהגנה. בכנות. ובקירבה מטורפת.  בכל מה שיש טוב. ויש כל כך הרבה טוב בינינו. 

וזה לא במקום כלום. 

זה משל עצמו ובהוויותו. 

הטוב הזה יקר לי. 

שנה לא עישנתי ופתאים ממש מתחשק לי את הסיגריה של אחרי. כמו אחרי סשן מנטאלי קשוח, ללא מילת ביטחון.

הייתי יוצאת לנשום אויר, אבל כל תזוזה שלי מהמיטה מעירה אותך. אני יודעת כי הנחירות פוסקות. עוד קצת תזוזה וגם נפתחות לך העיניים. זה אני יודעת מניסיון מצטבר.

אני מעדיפה שלא תקץ. אלה שתשוב ותחזור לחבק אותי מתוך שנתך.

אתה חושב שאפשר לשים עך זה מסגרת של זמן? 

כמה זמן עד שימאס לך ממני?

כמה זמן עד שתמצא? 

שתגיד חלאס? 

לפעמים זה מרגיש קרוב מדי.וזה בכלל לא פוסט של חוסר ביטחון.

.אני יודעת שאתה אוהב אותי. אני פשוט יודעת את זה. אני מאמינה לזה כשאתה לא אומר את זה ואני האמנתי לזה כשאמרת את זה היום.כך שזה לא פוסט של חוסר ביטחון.

ורציתי לכתוב,פוסט אחר לגמרי, על שני סשנים, ועל צרחה של מילת ביטחון, וכתבתי אותו למגירה . גם זה קןרה לי לפעמים. רציתי להודיף את התמונה שלי, נו ההיא. 

אבל כרגע, נוחך החיבוק שלך, הכל מתגמד בי. 

וזה לא פוסט של חוסר ביטחון, אהובי.  אבל אולי קצת כן.