יומן מסע

פרולוג:

קשוח,

מהרגע שביקשת וקיבלתי את מקומי תחתיך הבלוג הזה הפך להלל והדר אליך. 

פוסט זה איננו כזה .

ועל כך סליחה אליך. ואליך בלבד :)

אני לא אומרת סליחה. 

לא מתכוונת להגיד גם. 

וגם לא צמה. 

גם ככה חתימתי לרעה. 

וגם ככה קשה לכפר על עוונותי. בילתי אפשרי אפילו. ואני לא מתאבדת על כפרות שכאלו.  

ניסיתי לספר לו. 

באמת שניסיתי. 

ואפילו הגעתי למצב שהוא מבין שיש משהו. שחסר לי. שיש צורך שקיים שהוא לא נותן לו מענה.

ואז גם לי נפל האסימון- הוא גם לעולם לא יוכל. 

אז מה אשיג בכך שידע את הכל? 

חוץ מלהכאיב מאוד? 

רוצים לקרוא לזה פחדנות? אולי

רוצים לקרוא לזה נבזות? לכו על זה. 

זה מצופה ממני להתנצל, נכון?

ואני הרי גם ככה עושה כל חיי מה שמצופה ממני. 

לא חשוב כמה זה לא מתאים לי. 

לא חשוב כמה זה לא בישבילי.

ילדה טובה.  

לא עוד. 

אני מספיק חשובה. 

אני צריכה להיות מספיק חשובה.

מספיק חשובה כדי להיות מאושרת.

חשובה לעצמי. 

זה לא קשור אליו. בכלל לא. 

והמגבלות החברתיות, המוסכמות שהוא גדל עליהן כובלות אותו אפילו יותר משהן כבלו אותי. 

אתם יודעים מה ?

בעצם סליחה.

סליחה ממני. 

על זה שאני לא מצטערת בכלל. 

אפילו לא קצת .

אפילו לא טיפה. 

סליחה, אבל לא. 

נסעתי.

כהרגלי רגועה. מלאה. מרוקנת. שקטה.

מתגעגעת אליך.

כל כך. 

וכבר רחוקה. 

:)

לוקחת נשימה עמוקה. 

ומאחלת לנו שנתראה שוב במהרה.

לעיתים נראה שלא יספיק לי ממך לעולם. 

אני באמת שלך.

סאבית.שלך.

צעצוע. 

אה וכן,

יש לי איזה חוב אליך-

חשופית.

על הריצפה

הפוך

נב. 

תודה על הצילום. 

זהו פוסט תודה.

לדום. 

וזה אפילו לא על המתנה עצמה.

לא שהיא לא נעימה לי. 

היא המון נעימה. 

אבל מה שיותר נעים מכך,

זה מחשבתך עלי. 

אז

תודה. 

גם על המתנה הזו, 

וגם על זה שזכיתי למקומי תחתיך. 

תודה שזכיתי להכיר.

תודה על ההזדמנות ללמוד.

תודה.

אה.

וגם סליחה. 

על זה שלפעמים אני מאתגרת מדי. 

סאבית שכזו. 

שלך. 

♡

נ.ב

להתלהב אפשר?

יאוווו אני צהובה... :)

לא עומדת במשימה. 

כלומר היא מבצעת, בוודאי שכן. 

והיא עושה את מה שהיא אמורה לעשות. בטח. 

והיא מתאמצת.

והיא חלילה לא אומרת שום מילת ביטחון. לא כי היא לא מסוגלת אלא כי אין צורך. 

יש משהו מהותי יותר באי עמידה במשימה בעיניה עצמה.

אבל למה בגוף שלישי בעצם?

אני לא עשיתי מספיק טוב. 

אני לא מספיק טובה לך. 

כשהסאבית שבי מעבירה ביקורת על עצמה, 

במקום הכי נמוך שלה,

זה לא "קשה"

זה לא "מאתגר"

זה שובר.

אותי

מבפנים. 

וזה לא כל כך מפליא. כי בעצם בכל תחום אחר בחיי אני בוחנת עצמי שבעתיים. וגם שם אני אף פעם לא מרוצה מעצמי. 

בעולם מושלם היית מחבק אותי עכשיו.

מצליף בי. 

גם זה יקרה. 

עוד קצת.

כשסאבית לא עומדת במשימה שלה. לא מגיע לה עולם מושלם במיידי. 

היא קודם צריכה ללמוד לקבל.

איך?

אתה מבקש. 

וכשאתה מבקש-אני מצייתת.

בחיוך. 

ובשמחה. 

וברצון. 

צעצוע

חשופית

על ריצפה.

שלך. 

כותבת כי אוהבת לראות את התגובות שלך שאתה מגלה את הפוסט. 

כותבת כי גאה. 

כותבת כי במסע הזה שלנו,

שהוא ייחודי לי ולך,

הכל מרגש אותי. 

הכל מעורר אותי. 

הכל מחייה אותי.

הכל. 

אני כולי סאבית שלך.

אני כולי שייכת לך.

יהי הקושי אשר יהיה. 

תהיה הדרישה אשר תהיה. 

אמרתי לך בשיחה הראשונה ביותר שלנו שאצלי הבדסמ מגיע עם כל הרגש.

אני לא יודעת אחרת.

אז הנה הוא 

במיטבו.

רגש של סאבית מאתגרת, לדום. 

שלך. 

קשוח,

תודה שנכסת לחיי.

(נכון, צריך להגיד תודה לההוא, אולי פעם גם זה יקרה). 

תודה שאתה נותן לי מקום תחתיך.

תודה שאתה פה.

תודה שעושה לי כל כך הרבה טוב. 

תודה. 

מאחלת לך לשנה הבאה-

סיפוק

והנאה

ושלוה

ורוגע

ושלמות

וזיונים

וגמירות

(*וכן מקווה להמשיך להיות חלק מזה)

שלך. 

קשוח,

ממתינה לך, דום.

לשירותך,

לשמחתך,

לפקודתך,

לשוטך,

לידך המלטפת. 

צייר עלי את פחדי. 

נגן עלי את ניגוני. 

פרוט על מיתרי נפשי. 

מבקשת.

התסכים?

סיפור על נשלטת בלאי.

שמתגעגעת.

הראש שלי?

המחשבות שלי עליך. כל הזמן. מתנחמות שטוב לך. שכיף ורגוע. 

המחשבות מקוות שיש לי מקום שם. אצלך. מקוות שנוכחותי בחייך מספיק רלוונטית לשמירת מקום במחשוביתך שלך. תחת מנעול ובריח.

הגוף שלי?

רעב.

רעב אליך. 

לכל אבר בגוף הנפלא שלך. שלוקח את העונג שלו. שדורש את שלו.  שמשאיר סימנים של אושר על גופי. שמצייר עלי שחרור. 

גופי, שמאז שנאסף אליך, צורח את גופך אליו. 

הרעב לעונג. 

הרעב לקושי.

הרעב למאמץ.

הרעב לכאב.

גם הרעב שלי, כולו - שלך.

נפשי?

שלא יודעת מרגוע. 

מחפשת לרצות אותך גם מרחוק. 

מחפשת דרכים להנעים לך. 

לשמור על עצמי לך. 

להיות- כמו שאתה רוצה שאהיה. 

צעצוע שלך.

זונה שלך.

כלבונת.

נשלטת לא "רוצה". 

נשלטת מבקשת.

גם נשלטות בלאי לומדות לבקש לבסוף.  

אני מבקשת, דום.

מבקשת רשות.

מבקשת מקום. 

שם, במקומי, למטה. למרגלותיך.

לבושה בבגדים שנבחרו בישבילך. קולרי לצווארי.

נקייה ממניירות.

נקייה מרעשים. 

נקייה משדים. 

נקייה עבורך.

שקטה. 

אני מבקשת, דום. 

מתחננת. 

אותך.

אז שני המנייקים יושבים לי על הכתפיים. 

היום הלבן שותק בצורה חשודה. 

האדום לא סותם את הפה. 

שיסתום קצת אני אומרת לו. 

כאילו שאני עצמי לא יודעת.

כאילו לי עצמי אין חששות. 

כמה מנייק הוא האדום הזה. 

ובמקום לכתוב לך פוסט מדהים, דום, יוצא בליל מילים מפוחדות. 

איזו שטות.

פספוס של פוסט.

ואולי זה שטות בכלל ההרגשה הזו שלי. 

תמיד מרגישה שאם יש לי משהו שהוא טוב בחיי,  אז הוא בטוח עם פג תוקף. מהרגע שהוא החל. שעון חול שאוזל. כי לא מגיע לי טוב. 

ואתה טוב דום. 

טוב לי. 

ואני מתגעגעת אל הטוב הזה. 

אל האישור הזה שלך לשבת למרגלותיך.

זה הכל האדום הזה אשם. לא מצליחה לגרש אותו. 

והלבן, יושב ומחכה. 

ממתין לך. 

או אז הוא מדבר המנייק.

לא סותם. 

שניהם מנייקים בעצם. 

שיסתמו שניהם. 

ואני אהיה מרוצה. ממה שיש. בינינו.

מהקצת שהוא בעצם המון.

ממני

ממך

ממגע

מציפיה

מקרבה

ממקום

בעולם

שהוא 

שלנו.

שלי

ושלך

מתגעגעת

סאבית מתגעגעת לדום שלה. סופרת ימים זוגיים ואי זוגיים. 

אין תחליפים הרי. 

רק געגוע. 

אליך. 

דום.