יומן מסע

אני תמיד ממושמעת לך.

תמיד.

ילדה טובה.

צעצוע כנועה.

תחושת הריצוי הזו שבי חזקה.

ומעבר לטיפוח השפחה שבי, מהרגע שנסעתי ממך, המשמעת מקבלת צורה אחרת עבורי.

זה הקשר בינינו. 

הציות שלי אליך. 

זו השייכות. 

זה הביטוי להיותי שלך. 

האם זה טיפשי שכך אני מרגישה? 

האם זה רק הגעגוע הגובר עלי?

ואם אהיה ממושמעת ממש,

אתאמץ,

אשקיע,

אזכה לראותך מהר יותר?

לשבת למרגלותיך?

לחוש את צריבת השוט על עורי?

אני כולי געגועים. 

המילים יוצאות ממני. 

עשרות של מיילים. 

ואני תוהה קשוח. 

לא יכולה שלא לשאול. 

ולקוות לתשובה. 

לאו דוקא במילים. 

במגע. 

במעשה.

במפגש. 

מה המשמעת שלי עושה לך? :)

תמונה מסשן יומולדת. 

זה שלך. 

תאדים בי סימני גאווה. 

מתגעגעת.

קשוח,

לבן מדי. 

מתי אתה חוזר?

אגב אם תהית, 

האדום זה כדי שיהיה מדד... 

סרגל שכזה. 

#מתגעגעת. 

אסור לי להתגעגע אליך כך. 

אסור לי לאחל שתתקשר.

אסור לי להתקשר.

אסור ווטסאפ. 

אסור לי לבקש.

אסור לי לרצות. 

פשוט אסור לי. 

ולא צריך לאיים עלי בעונשים, הרי מעבר לכך שאני עצמי מבינה, הרי גם שהפחד לאכזב אותך בין כה וכה גדול מכל עונש שתעניק. 

גדול מכל כאב. 

מה יש בי שגורם לי לציית לך כך? 

בצורה עיוורת. 

ללא לאות או התלבטות. 

ללא מחשבה.

ללא התנגדות. 

ואתה חזק .כל כך חזק. 

אתה כל מה שצריך.

אתה מהממם. 

ואתה מחזיק אותי בידך. 

ראש, לב ונפש.

ואני מתמסרת. 

אני מתמסרת מאוד. 

רעבה לעוד. 

כל הזמן רעבה.

בלי כינויים. 

בלי הגדרות.

בלי קהל.

בלי מילות ביטחון.

בלי בקשות.

בלי ציפיות. 

רק ציות. ציות ועונג. מסע שהחל.

כי מסתבר שזה מה שנועדתי לעשות. 

ללכת לאיבוד בך.

להיות מושקעת בך. 

עולמי- שלך.

אז תיסחף בי גם. 

תלך לאיבוד. 

תצלול לתוך נפשי ומצא בה נחמה לשדים שלך. .

הם הרי אפלים לא פחות משלי. 

ואתה צריך את זה. 

אולי אפילו יותר ממני. 

צריך את ההתמסרות שלי ואת הכניעה .וגם את הביטחון שלי בך. 

ואת העונג. 

אז תיסחף.

שמור עלי שלא אתרסק ואני מבטיחה לך שלא אתן לך ליפול בתמורה. 

לא היום. .

לא מחר. 

חזור אלי

ותיסחף.

הפוסט אומנם מוקדש לסי. 

כי היא עזרה לי בסבלנות רבה. 

אבל. 

קשוח,

זה שלך. 

בד חלק ולבן שממתין לאומן שיעורר בו חיים. 

שלך. 

אז יש כאלה שחוגגים יומולדת עם עוגה. 

ויש כאלה שמכבים נרות. 

ויש אפילו כאלה שפותחים מתנות. 

דום היקר שלי הזמנת אותי אליך. 

לערב רגוע. 

נתת לי לשבת למרגלותיך כבקשתי. 

אמרת לי שאני הכי יפה ככה. 

אני אוהבת להסתכל עליך כך מלמטה. כולי עסוקה ומרוכזת אבל אי אפשר שלא לחייך כשאתה מחייך.

מזל שאתה עוד עושה פרצוף של הנאה , דום, אחרת אני לא מפסיקה לחייך.

בת כמה את צעצוע?

34 

אז כמה הצלפות יהיו לנו היום?

34. 

ו... 

אחד לשנה הבאה. 

יפה כלבונת. 

תספרי. 

אחד תודה. 

וזה צורב. 

וזה משחרר. 

וזה נותן יותר משזה לוקח.

וזו מתנה. 

כי זה בא מידך. 

זו מתנה שרק אתה יכול להביא לי. 

הקשר הנפשי גובר על המאמץ הפיסי. יש משהו בבדסמ הזה שחודר עמוק עמוק פנימה. אל נבכי נשמתי. 

זו מתנה גדולה מאוד. 

יקרת ערך. 

9 תודה. 

כמה נשאר כלבונת?

רוצים לראות איך נראית מהנדסת תואר שני עסוקה בקושי ומאמץ ועונג? 

תשאלו אותה כמה זה 35 פחות 9. 

18 תודה

איפה אנחנו?

כמה זה חצי מ 35. 

נכון עכשיו זה חצי :)

35 תודה. 

טעית כלבונת- זה 34. 

אני לא טועה.. 

את אומרת לי לא??? 

נמשיך נראה איפה נעצור :)

40 תודה. 

וכיף לי. 

בגוף שלי תחושה מעורבת של שירה וציור קסום של פסים אדומים כיד אומן על גבי בד קנבאס יקר.

ועונג. כל כך הרבה עונג. 

וכשאתה חודר, דום. 

זה נכון. 

זה מרגיש שלם.

וגופי נאתר לך. מקשיב לך. 

משחרר את השדים האגורים בו. 

והיה שם רגע אחד , דום, ששכחתי שאני סאבית בלאי. 

מזל שיש קרח להזכיר לי. 

תודה על יומולדת מדהים דום. 

על המחשבה עלי

על קולרי הנהדר (שמתנוסס בגאווה בתמונה ראשית בפרופיל)

על תומונות הזיכרון שעוד ימצאו דרכם לפה.

ובעיקר תודה-

על שזכיתי להכיר אותך. 

ועל כך שהתמזל מזלי והסכמת לי, למקום למרגלותיך. 

תודה. 

רעש לי. 

אני מרגישה את זה בגוף שלי. 

את הצורך.

את הרעבתנות. 

זה לא הרעב הרגיל. 

זה זעקה. 

זה החלק הזה שהופך את זה מסקס לבדסמ. 

זה הזדקקות. 

ורק אתה יודע להשקיט את זה. 

רק אתה יודע לאזן את זה. 

רק אתה יודע את המינון הנכון, המדויק והכירורגי בין מה שאני צריכה ומה שאני רוצה. 

אני יורדת על 4 לפניך, אדוני. 

לא כי אני חלשה. 

אני יורדת על 4, דום, כי זו דרכי לבקש. 

לבקש להיות. 

לבקש להתאמץ.

לבקש לכאוב. 

זה מרגיש לי נכון שם. 

למרגלותיך. 

קח את שוטך, דום. 

אך תן לי גם נשיקותיך,

לפף את החבלים סביבי, דום

אך תן לי גם את חיבוקך,

וחדור אלי. 

חדור אל גופי ואל נישמתי כמו שאף אחד לא עשה לפניך. 

עמוק יותר. 

לאט יותר.

כבוש. 

הינני מתחננת בפניך, דום.

מתגעגעת. 

בבקשה. 

קיבלתי לפני זמן מה

רציתי לעלות מחר (כי מחר יש לי יומולדת, וזו ברכה ליומולדת)

אבל

הלב שלי דופק כל כך מהר. 

ואני גאה. 

כל כך גאה. 

ולא מתאפקת..

ןרק מצטערת שלא רהוטה מספיק להגיד לך כמה ברת מזל אני. 

תודה, דום. 

תודה, קשוח.

תודה. 

(התקבל בווטסאפ, לא נגעתי) 

הוא אומר. 

וזה נראה שקצת מלחיץ אותו שאני שתוקה פתאום. 

מחייכת לעצמי. 

השקט לא תמיד מגיע ממקום רע. 

לא ממקום של פחד בלבד או ממקום של לחץ. 

כן, נכון, פחדתי. 

אבל לא הייתי שתוקה בשל כך. 

פחדתי לא לעמוד בזה. 

פחדתי להישבר. 

פחדתי ליפול. 

פחדתי מהראשוניות.

פחדתי להיות אני. 

פחדתי לאכזב אותך.

בשום שלב לא פחדתי ממך. 

לא.

אני סומכת עליך איתי יותר משאני סומכת על עצמי איתי. 

הייתי שתוקה כי התמודדתי עם זה. 

הייתי שתוקה כי הייתי מרוכזת.

הייתי שתוקה כי רציתי לחוות, להרגיש. 

זה היה שקט טוב. 

שקט ממלא. 

שקט ששיקף את הרוגע בראש. 

שאפשר לי להתרכז בעונג. 

דע

אני יכולה לעוף איתך. לשחרר. 

אתה המקום היחיד בכל עולמי שבו אני באמת יכולה לשחרר. 

ותודה לך. על שאתה מקשיב.

הוא: הי

אני: הי. מצטערת לא משוחחת בפרטי בדרך כלל. לא הספקתי לנעול. אני לא פנויה.

הוא: גם אני נשוי.

אני: לא. אני לא פנויה בדסמית

הוא: הבנתי. אז אולי תחרגי הפעם. 

אני: לא

הוא: מדוע לא

אני: אוקי. אסביר מהות בדסמ בעיני. 

הוא: (בעודי מקלידה) קדימה

אני: אתה מרשה לחבר שלך להיכנס אליך הביתה ולקחת לך את המקרר?

הוא: לא. אבל אני מרשה לו לקחת מה שיש בפנים

אני: ואת מי הוא שואל לרשות- אותך או את המקרר?

הוא:

אני: בדיוק. 

באמא'שלכם. 

ככה אני.

משוגעת.

תחסכו ממני. 

#מתגעגעת אליך.