הייתי צריכה אינטימי ושקט.
ממש ממש צריכה.
אז קבענו - בית.
ומכיון שהתחת עוד שרוט (סעמק שאני מחלימה לאט) וגם מכיון שיש לנו תכניות לסשן במועדון בסוף החודש, אז החלטנו על סשן ללא הצלפות.
פיזרתי נרות בכל החדר לאווירה.
ושמתי שירים של רוק בספוטיפיי. הוא לא אוהב עברית.
הוא התחיל את הליפוף מלמעלה. ניילון סביב הכתפיים וסביב החזה.
"חבל שאת רגישה בפטמות, אחרת הייתי משאיר אותן בחוץ ומתעלל בהן.".
הניילון מרגיש ככה כאילו מחבקים אותך בכל נקודה ונקודה בגוף. זה הדוק וכיף. עד הבטן. כולל.
ואז הוא הידק את הרגליים מהקרסול עד הברכיים.
זה השאיר לי יכול שליטה מסויימת , אבל גם השאיר לו גישה.
הוא הפך אותי על הבטן, נצמד אלי מאחור, והחל לדבר אלי בעוד ידיו סביב צווארי.
אני עפה מזה. מהחוסר יכולת הזו לזוז, כי גם הניילון מחבק אותי, וגם משקל גופו עליי.
הוא מסיים לדבר איתי.
קם ומרים לי את הרגליים למעלה, כאילו והייתי מיטה נפתחת. ברווח בייני ובין המזרן הוא מניח, בדיוק במקום הנכון צעצוע רוטט.
משמן אותי.
ומתחיל לזיין אותי עם האצבעות בחור הדק.
לא לאט.
לא הדרגתי.
חזק ומהר וכאילו הוא מזיין כוס.
אני צווחת ומנסה להכיל את זה. וזה מאוד קשה ולמזלי לא נמשך הרבה זמן.
ואז הוא חודר אלי.
ולהפתעתי זה לא כואב כלל.
האצבעות כאבו הרבה יותר, הרחיבו אותי באגרסיביות וכנראה הכינו אותי מספיק.
העונג מתפזר בי מיידית. ואני מתחילה להתכווץ עליו.
הוא מדבר תוך כדי.
אני מתה על זה.
והוא גם קצת גונח.
על זה אני מתה יותר. על הקולות הקטנים הללו שיוצאים ממנו בעת עונג.
אני גומרת , מתכווצת וצורחת. ובכלל לא שמה לב שהוא גומר יחד איתי.
~~~~~~~~~~
"זה הולך לכאוב לי, כשניפרד"
"גם אם ניפרד, את יודעת, אפשר להשאר בקשר. אפשר לדבר. לשתות קפה, להזדיין מדי פעם"
"לא. אי אפשר. לא איתי. אני טוטאלית. או שאני אול אין. או שלא. אין אמצע"
"ואת כל כך בטוחה שניפרד"
"כן. זה לא כזו נבואה קשה. זה ניסיון חיים"
"את לא מאמינה בנו הרבה, אה?"
"לא. נותנת לנו שלושה חודשים, מקסימום ארבעה. עד שהפרפרים והנצנצים ירגעו"
"נו. בהתחלה נתת חודש. ולא נראה לי שהם ירגעו כל כך מהר, ודבר שני אני אזכיר לך את השיחה הזו בעוד שנה שנתיים"
~~~~~~~~~~
0100 בלילה והוא ממנגל , ואני חותכת ירקות ועורכת שולחן.
אפטרקר.