יומן מסע

Like you baby

לא הייתי מעדיפה להיות שם עם אף אחד אחר.

תודה שבאת איתי.

"את עוד תיהיה הזונה האנלית שלי"

"אני לא יכולה להיות הזונה האנלית שלך אם אתה לא מזיין אותי בתחת. זה לא משפט אפשרי"

"לא יכאב לך מספיק. יש לי קטן"

"מה זה קטן. עם הקטן שלך? פפפ לאא...!!!!  בהתחלה בבקשה  ממש ממש לאט. ועם הכנה!"

~~~~~~~~~~~~~

הוא חודר ללא הכנה. כמובן. ואני כנראה צורחת מדי והוא מיד יוצא. 

אני מנסה להקל על עצמי, ומחדירה לעצמי כמה אצבעות זרירות, לנסות להרחיב את עצמי קצת. 

זה עוזר קצת, הוא ממשיך לחדור, וזה עדין מאוד כואב. 

אני מכילה את זה. מיללת מכאב ומכילה.

הוא מזיין לאט.

ולאט לאט גם נעלם לי הכאב. 

והקולות שלי מתחלפים לאלו של עונג. 

ואז הוא מתחיל לזיין ממש ממש מהר וחזק.

כל כניסה כזו שלו גם מענגת אותי וגם כואבת לי.

לוקח לו מלא זמן לגמור, כנראה בגלל הקונדום, 

אבל כשהוא יגמור, סוף סוף,

הרעב שבי קצת ישקוט.

וירגע.

~~~~~~~~~~~

"למה הבאת שוט? בלי כאב היום אמרנו"

"את, צריך לדחוף לך משהו לפה, כדי שתשתקי קצת"

~~~~~~~~~~

"אתה יודע, אתה עדין לא יכול לקרוא לי זונה אנאלית"

*מיישר אלי מבט מלמעלה, מחייך, מרים עין אחת כאומר "באמת?!"

"כן. כי מפעם אחת אי אפשר לקרוא מישהי זונה. צריך הרבב פעמים"

"עוד נטפל בך ונדאג לזה". הוא אומר בקול הנונשלאנט שלו.

שאפשר לקבוע את גודל הזין, לפי כף הרגל ומידת הנעלים.

טעות.

טעות מרה של מתחילות.

זה לפי כף היד.

:)

# מטר תשעים ופאקינג חמש

אני אדם מה זה חיובי.

באמת.

חזק ובעל תושיה ויוזמה ואומץ.

חבל לכם על הזמן.

ויעיד כך מי שמכיר אותי טוב.

אני לא רואה בעיניים.

אני תמיד אעדיף לראות את הצד החיובי של הדברים, את חצי הכוס המלאה.

גם כשרע, אני לא ממש שומרת בבטן. חלק מזה נובע מחוסר הסבלנות האינהרנטי שבי, וחלק מזה נובע מזה שאני פשוט לא אוהבת לחיות בחוסר אושר. 

זה לא הקטע שלי. 

היה פעם. תקופה ארוכה מאוד והתגרשתי מזה מתוככי עצמי. אם משהו לא בסדר- אני אגיד לך. לפעמים אפילו כמו פיל בחנות חרסינה. כך או כך זה יצא.

ויש ימים אחרים.

למזלי הם נדירים.

ימים שכל כך כואב לך מבפנים שזה משפיע על התפקוד הבסיסי היומיומי שלך.

זה מקשה עליך לפתוח עינים.

זה מקשה עליך לנשום.

שזה מערער את היסודות הבסיסים ביותר בחוית החיים שלך. 

את בסיס של הבסיס.

ואתה עומד שם, בתוך עצמך, מלא בחוסר אונים, ורחמים עצמים, וחולשה, ועוד מלא סופרלטיבים כאלה שאני יכולה לתת. רגשות שאני לא אוהבת ולא רוצה לקבל בתוך עצמי. 

אז אתה עומד שם , לא כי בחרת. כי כך העמידה אותך הסיטואציה של החיים.

ואין לך לאן לברוח. או מה לעשות.

או איך להתמודד.

אז אתה קובר את עצמך בעבודה. כמה שיותר יותר טוב, ולפחות בה יש לך גאווה, והישגים אמתיים ומשמעותיים, 

ואתה מתכנס עוד יותר פנימה בתוך הכעס התסכול והשנאה והריחוק שזה דבר הזה מפתח בך.  

ובא לך לסגור את הדלת.

מכל העןלם.

או מעצמך.

ולשחרר.

היום אני חושבת שונה ממה שחשבתי לפני שנתיים שלוש על דרופים.

היה לי שולט, שהיו לי איתו המון דרופים.  אחרי הרבה סשנים שלנו. דרופים קשוחים ביותר. עם בכי וחוסר יכולת כמעט טוטאלי לשלוט ברגש שלי.

בזמנו ייחסתי אותם לאפטר קר לא מספק, ולריחוק מנטאלי וריגשי מסויים שהיה ושהרגשתי בקשר בינינו. 

אחריו היה לי קשר בו אחרי סשנים לא היו לי איתו דרופים  בכלל. אבל בכלל בכלל לא.  אז לכאורה זה ממש חיזק את הדיעה שלי שזה קשור לחוזקו של קשר ולחום המתפתח תוך הסשן ואחריו. 

אבל האמת היא שיש עוד הסבר.

עבורי לפחות.

כי בהחלט יכול להיות שלמישהי אחרת זה אכן פונקציה של אפטר ושל רגש. 

עבורי, ככל שעובר הזמן אני די בטוחה שאין שום קשר לאפטר קר. או לסוג הקשר. 

ההסבר האחר נוגע לגבולות יכולת. אולי, עם האחד חשתי כל כך הרבה דרופים מהסשנים שלנו כי הם היו כאלה שהתקרבו לגבולות היכולת שלי. שאתגרו אותי, שהקשו עלי.

שדרשו ממני לתת. ולהשקיע ולהתאמץ.

שהייתה שם לקיחה ממני. אמיתית- פיזית ונפשית.

ועם האחר, כמה שלא חוינו דברים יחד, וחוינו, הרי שלא באמת התקרבתי לגבול שלי אף פעם. גם לא כשהיה לזה פוטנציאל מבחינת מה שעשינו. גם לא כשהיה כואב. מנטאלית ונפשית לא הייתי שם, בגבולות שלי.

לא באמת אותגרתי ברמה הזו.

אז גם לא חויתי דרופ.

אתמול, במהלך הדרופ של היום שאחרי, חשבתי שכנראה הגעתי לגבול. 

כשדיברתי איתו על זה, הוא אמר שפעם הבאה הוא יעצור לפני זה ושהוא עוד לומד אותי. 

"מה פתאום" אמרתי לו. אני רוצה לטייל בגבולות. אני מבקשת ממך לטייל שם.

וחשבתי- אחרת, מה המשמעות של מה שאנחנו עושים? קצת מכות בטוסיק לטובת מה? 

לא לא.

אני רוצה לטייל בגבולות שלי. אני רוצה לבחון אותם, לדייק אותם, ולמתוח אותם. אני רוצה להבין  באמצעותם טוב יותר מי אני ומה אני מסוגלת. אני רוצה לדעת שאני מסוגלת להם.

אז לא , לא פחות בפעם הבאה. 

בפעם הבאה- יותר. 

מתעוררת מתוך עייפות מהולת רוגע אחר. 

מלא זמן עבר מאז שהתקשתי לשבת, ברמה כזו, שאת האפטר קר עשינו כשאני נשענת עליו בעודי על הצד. פשוט כי על התחת היה אי אפשר.

רצועות העור של השוט, מרוב ריבוי ההצלפות, פצעו את שכבת העור הראשונה והגירו פלסמה.
הרגשתי חום מתפשט בגופי.
חום כזה שרק בדסמ טוב ונכון יכול לתת לי.

שכחתי גם מה זה בדסמ נטול סקס. כשריכוז שלי הוא בלהכיל, והריכוז שלו הוא בהלעניק.
כמה פשוט שזה.

שכחתי מה זה לצחוק מתוך הכאב, ומפאניקה בפני המכה העונדת להגיע.

שכחתי מה זה לשחרר באופו הזה. ואיך זה מרגיש חיבוק כזה, בכזו רמה של כאב.

וקושי כזה.

תודה שהזכרת לי.

תמיד טיולים כאלה עושים לי נעים בנפש.

מייצבים אותי.

מכניסים אותי לסטייט אוף מינד אחר.

החיים היו אחרים פעם,

האם גם אני הייתי אחרת? 

כתבתי את זה במקום אחר, ושווה לכתוב את זה שוב-

אולי אני רוצה להרגיש כמו בת 25 בגילי כעת,  כי כשהייתי כרונולוגית בת 25 אולצתי לחיות ולהתנהג כמו בת 50. 

ולא הייתי מעולם לא ילדה.

לא מתבגרת.

אולי אני רוצה לאהוב כמו בת 25.

להיות נאהבת באותו האופן.

זה קשה להסיר מגננות ולשחרר.

לתת ללב שלך להתפרע ולא לחשוש שהוא יפגע.

לפתוח אותו לגמרי לגמרי.

ולסמוך.

על היקום, שיזמן לך,

עליו, שישמור עליך,

על עצמך, שתדע להתגבר אם יהיה בכך צורך.

ובתוך כל זה גם לשמור על עצמך אוטנטתי. ושלם. ולא מתפשר בהבטים היותר מאתגרים שבך לצד השני. 

זה עוד יותר קשה לעשות זה שוב,ושוב,ושוב, ככל שמתגברים.

אבל שורה תחתונה, 

לעיתים, פרידות לא קורות כי מפסיקים להאמין באהבה. הפוך.

לעיתים הן קורות דווקא כי עדין מאמינים בה.

מאצינים בלב נקי.

מאמינים בחוזק של יחד.

מאמינים בעצמך.

https://thecage.co.il/https://images.thecage.co.il/static/no-image-found.png

וציפיה..

לרגע בו השוט שלך ימחה קושי.

החום שלך יעזור לי להכיל.

ונשיקות שלך, ישחררו אותי מעצמי.

עוד קצת.

זה בדסמ סופר לייט.

ממש טיפונת כאב.

שוט וחצי.

שעווה. 

לפיטת גרון. 

מחיצת שד.

סטירה סוררת.

לפיטה חזקה בשיער. 

אין פה שואו ראוותני עם תצוגת תכלית.

ואין בזה גם צורך.

זה בדסמ סופר עמוק.

במבט שלו שמשתנה.

במבט שלי שמשתנה.

במילים שנאמרות.

ובאלו שלא.

בעיקר באלו שלו.

זה בחשמל שבאוויר. 

בחיבוק. 

בליטוף.

ובמילה הטובה.

זה ברצון הגדל , לא רק בזין ובכוס, אלא דווקא, בעיקר דווקא, בסמטאות האפילות של מוחי.

תודה.