צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

יומן מסע

פעם זה היה קובץ מחשבות.
חלון נוסף לחייה, נטול הפנטזיה, של נפש אקסהביוניסטית.
שהתפתח למקבץ חויות שדיברו לנפשי.

זה כבר מזמן יומן מסע.
לפני 3 שנים. יום שבת, 26 באוגוסט 2023 בשעה 12:49

אני טעונה אחרי לילה כזה, וצריכה זין.

לזכותי יאמר, שהכנתי אותו לזה מראש.

לא פחות ולא יותר.

אני כבר עירומה, אז אני מתהפכת על הבטן, משלבת רגליים, מחייכת חיוך ענק ועושה לו "בוא" עם האצבע המורה.

הוא מתקרב אלי, הופך אותי, מרים לי טיפונת את הבטן והתחת וחודר.

הזוית נכונה, הקצב נכון, ואני משפריצה את חיי החוצה. המון המון המון נוזלים.

הוא תופס לי את הידיים מאחורי הגב וזה מוחק לי את המח. הגוף של מגיב בעוד השפרצות. 

 

~~~~~~~~~~

הן אמרו שנכנס בי שד בערב. 

אולי קצת.

וזה גם די קשה לסשן שתי בנות. בחיי :)

גם כשהן יושבות תחת לתחת אחת לשניה. 

גם כשהן יושבות בחיבוק.

גם כשהן פונות אלי, חשופות לי לחלוטין. 

אני נותנת מכה חזקה. אחת, אבל מאוד חזקה ואז אני נותנת להן המון זמן להכיל ולחזור לעצמן.

אני מסתכלת על הגוף. כל עוד יש תגובות של הכלה, תנודות אני לא ממשיכה.

המכה מגיעה רק כשיש כבר רגיעה כוללת. 

ככה אני אוהבת שמסשנים אותי. 

 

לפעמים אני חושבת שכשאני מסשנת בנות אולי במידה מסוימת אני עושה להן את מה שאני הייתי רוצה שיעשו לי.

לא יודעת אם זה נכון או לא, אבל לבטח יש אלמנטים של 'נכון' בתוך זה. וזה גם הגיוני. ככה אני אוהבת אחרות. ככה אני רוצה לקבל אהבה.

 

~~~~~~~~~~

תודה לכן שבטחתן בי. 

תודה לכם על ההזמנה ועל שפתחתם את ביתכם בפני.

תודה מיוחדת לך שהיית שם עבורי. 

לפני 3 שנים. יום שישי, 25 באוגוסט 2023 בשעה 16:30

לפני 3 שנים. יום רביעי, 23 באוגוסט 2023 בשעה 18:02

במשש טוב? 

ביד אוהבת, לב מתחשב, ונפש צמאה תואמת? 

טוב.

ממש טוב.

ככה:

לפני 3 שנים. יום שלישי, 22 באוגוסט 2023 בשעה 6:24

לפני כמה ימים עפה לי אחת הידיות מהמטבח.

מכירים את זה, שההברגה נחלשת? לא ביג דיל, נכון? 

אבל מיהרתי. אז הנתחתי אותה על השיש, ואמרתי לעצמי- "בהזדמנות הראשונה", וכמובן שכחתי מזה.

 

קמה היום בבוקר מוקדם כדי לטגן שניצלים לילדים. רואה את הידית מוברגת למקומה. 

 

רגע.

אבל אני לא הברגתי.

 

מתחילה להריץ סרטים בראש. 

לו יש מפתח- אבל הוא בחיים לא היה עושה דבר כזה ללא לידע אותי וזה גם לא הסגנון שלו, אולי הילדים תיקנו, אבל זה ממש לא סביר, אולי חס וחלילה מישהו שלא אמור להיות לו עותק- יש לו? 

 

הוא שולח לי בוקר טוב. ואני שואלת אותו אם יש מצב, שבאמצע הלילה הוא תיקן ידית במטבח. 

אומר שלא, ואני משתפת אותו בחצי פאניקה, שמי זה כבר יכול להיות?!

מי נכנס לי לבית?

זה ממש ממש מטריד..

ואם כבר מישהו נכנס, אז זה מה יש לו לעשות? לתקן ידית?

 

ואז הוא שולח לי הקלטה-

"רגע, ידית קטנה כזו, יכול להיות ששמתי אותה במקום שלא תתנדנד. יש מצב".

 

נקרעת מצחוק..

 

תבוא לתקן לי את כל הידיות. 

תבוא עם ידית משלך.

ועם הידיים.

לפני 3 שנים. יום ראשון, 20 באוגוסט 2023 בשעה 20:09

-"אני עוד אשאיר לך סימנים, אף שולט אחר לא ירצה לגעת בך. כל התחת יהיה שלי"
-"לאאאא. אני של עצמי"
-"כאב תקבלי ממני בסוף"
-"הממממ אל תעצור את נשימתך"
-"הזמן יגיד"
-"המממ. תמתין בישיבה. שלא תתעייף"

הוא מחיך ועולה עלי עם גופו. מהדק את ידי עם ידיו לצידי גופי. מביט בי עם חיוך ועיניים רכות.
-"איך את אוהבת להתגרות בי" הוא מסנן, ודופק לי נשיקה עדינה.
כדי להגיע למבט הזה, הוא עם כל ה 1.95 שלו, צריך להיות במנח ממש לא נוח עבורו. וזה מחיך אותי.
-"זה כיף ככה" אני לוחשת לו, ומתמכרת לתחושה. "שלא נאמר כנה. וזה כיף גם לך"

 

~~~~~~~~~~

 

כבר שכחתי מה זה בדסמ ללא אינטרס של זיון. אמיתי כזה ומהבטן.  כשהוא רוצה להכאיב. ואני רוצה לכאוב. שליטה שנולדת לא מתוך טיקסיות ובחירת מילים תיאטרליות, אלא מתוך מענה לצורך, שלו שלי, מתוך הקשירה שכאב עושה במעמקי הבטן.

אני מבקשת כאב.הוא מסכים.
זה נשמע משפט פשוט נכון? 


אי אפשר לתת לי יותר מדי כאב בתחת כי אני עוד מחלימה משלישי. אז אני נשכבת חצי למטה, מרימה את החולצה וחולצת את השדי מהחזיה.
המבט שלו מתחלף. יש לו את הניצוץ הזה, הסאדיסטי מרוכז בעיניים. אי אפשר לבלבל את המבט הזה עם שום דבר אחר בעולם.
הוא מתחיל להצליף לי על שדי. זה כואב.שד אחד חוטף יותר מהשני. אני מחילה להרגיש טוב, לתוך הכאב, אבל האמת היא שאני לא יכולה יותר מדי בחלק זה הגוף, בטח לא כפי שהייתי רוצה.
בסופו של דבר אני עוצרת אותו.
אני. עוצרת. אותו.
ואנחנו מדברים קצת. וצוחקים.
והמבט שלו, הקול שלו, המגע שלו- נעים לי.
כל הסיטואציה- נעימה לי.


~~~~~~~~~~~~~~~

בדרך חזרה אנחנו מתבדחים שהוא מאזוכיסט ומגיע לו שאני אסשן אותו.
"אני לא אוכל לעשות את זה" פתאום הקול שלי מתרצן לחלוטין.  "ברגע שאתה מקנה לי כאב, משהו סאבמיטי בי ימנע ממני להעניק לך. לא אוכל".

"אני יודע.. אני גם לא רוצה"

 

לפני 3 שנים. יום ראשון, 20 באוגוסט 2023 בשעה 6:03

 

אני כבר לא מתרגשת משום דבר.

כלומר, מתרגשת בטח מתרגשת, אבל ממש ממש קשה לרגש אותי. ראיתי לא מעט. חויתי עוד יותר. 

אז זה אתגר. 

 

אני אוהבת לחגוג את ימי ההולדת שלי. 

אני יודעת שזה לא פופולרי ולא "קול". הרהה יותר "קול" בימינו להגיד "אני לא אוהב.ת לחגוג או לציין" וגם להחמיץ פנים תוך כדי. ולהצניע.

פפפ זין על זה. 

אני ילדה קטנה שאוהבת לציין את היום המיוחד שלה בשנה. אני הרי גם ככה לא גדלה ונשארת תמיד בת 18. 🤪

(ואולי זה קשור לזה שכשהייתי ילדה- לא היו לי ימי הולדת. לא עוגה ולא בלונים. אז אני מפצה על כך. אבל זה לא באמת חשוב כרגע).

 

ודווקא נראה שהאיזון שבו הדברים מתסדרים לקראת התאריך - מדויק לי במיוחד. 

 

בין המשפחתי, בין החוייתי, בין הבין אישי לבין הבדסמ.

ואוווו איזה בדסמ. 

הכל מהכל והכל מדויק לי.

 

ואני מוצאת את עצמי מתרגשת. 

מאוד.

מאוד.

מאוד. 

 

ולכל הלוקחים חלק-  תודה! תודה! תודה!

 

 

 

~~~~~~~~~~~~~~

 

 

איזה תענוג מיוחד זה לחוות סשן אימפקט ממישהו שיודע מה הוא עושה. מיד מנוסה ומיומנת.

את לא צריכה להסביר. או לכוון. או להדריך. את לא צריכה להיות בשליטה. לא נדרש ממך להיות בכוננות ולהכיל טעויות. 

את יכולה לשחרר.

ולהיות בטוחה.

 

ואיזו מתנה ענקית זו. 

ומתחשק לי עוד מזה.

וגם זה עוד יבוא. 

 

לפני 3 שנים. יום רביעי, 16 באוגוסט 2023 בשעה 6:19

אני מתקשה להרדם. 

כמה זמן עבר מאז התקשתי להרדם בזכות סשן. 

עידנים.

 

~~~~~~~~~~

 

אני מבקשת ממנה, והיא מהפנטת בקסמה, מסכימה.

אוספים אותו 'על הדרך'. הוא מחלק סוכריות גומי, וזה נותן לי תירוץ להתחיל איתו, בקטנה. ברמיזה. 

 

היא מחממת מדהים.

אירוטי. עם מגע. עם נגיעות.

נצמדת אלי עם כל גופה ומעבירה בי זרמים.

לא מרחמת עלי בעוצמות.

ואני, שלא חויתי אימפקט כבר זמן מה, מתפתלת תחת ידה. מתכווצת. מרטיבה.

 

ואז היא עוברת לנשלט שלה, שחיכה עד כה בסבלנות, ומעבירה לו את מקומה. 

"תמשיכו" היא זורקת לאויר. לא ברור אם זה לו או לי. ובכל מקרה אני לא זזה ממקומי. כמבקשת.

הוא מתחיל לנגן עלי.

בשניה שהוא מתחיל, אני יודעת שהוא לא ניובי. לא לא. הוא עשה את זה כבר פעם פעמיים בעבר.

יש דיוק במכות, יש קצב, יש מגע, יש הקשבה לגוף.

יש רגעים של הצלפות שאני מרגישה את החום מתפזר בי בגוף. עננים עוטפים את חושי.

הוא שואל לשלומי. זה מחייך אותי מבפנים. אני מיישרת אליו מבט, מסתכלת לו ישירות בעיניים.

"מותר לך".

אני מרגישה את הטיקטקים נפתחים סוף סוף. ואת העונג המטורך שעוטף אותי כשהוא מחדיר אלי את אצבעותיו.

זה מיני, אבל בשילוב עם הכאב זה כבר לא רק מיני. 

זה אחר .

זה קסם.

 

 

~~~~~~~~~~

 

אנחנו מוצאים פינה קטנה.

הוא מתיישב ואני לידו, נשכבת חצי גוף עליו.

יד אחת שלו נשלחת לי לצואר ולוחצת.

הוא עושה את זה מושלם.

הוא שומר עלי. אני יודעת.

הוא חונק אותי, ומםסיק להפסקה קלה, וחוזר ושוב.

יש פעמים שזה רק אנדורפינים מחסך של דם שמפגיזים את הגןף.

ויש את הפעם ההיא, שזה עמוק. ואני צוללת אל הריצפה.

 

הוא שומר עלי.

אני יודעת.

 

~~~~~~~~~~

 

אני לא מסתמנת מהר.

אז כשזה כבר קורה, זו שמחה.

וגם לא היה לנו הרבה זמן.כי אמצע שבוע וצריך ללכת לישון כי עובדים מחר.

"אני אשאיר לך עוד הרבה סימנים" הוא מבטיח לי.

ואני מוצאת את עצמי רוצה. מאוד.

לפני 3 שנים. יום שני, 14 באוגוסט 2023 בשעה 6:21

"ושנים היא לא חשפה בפניו את הקלפים
רק בחושך הסודות שלה הפכו להיות שקופים
והוא ראה אותה עמוק גם בלי לדבר
מדהים כמה שתיקה יכולה לספר

 

אני הבטחתי לעצמי, 

גם אלוהים לא יעזור.

כלום כבר לא ישבור אותי,

כלום כבר לא ישבור. "

 

 

אתמול הרשתי לעצמי עצבת. בבחירה ובמודע. 24 שעות של לתת מקום לעצבות לשטוף אותי.

היום לא.

היום אנחנו מתרוממים. (אני עצמי ואנוכי כמובן)

אתם יודעים שזו בחירה? זו בחירה לשקוע וזו בחירה להתרומם. ובניגוד למה שנהוג לחשוב, שזה רק ריגשי ומושפע עלינו מהסביבה? תכלס, אנחנו שולטים באיך שאנחנו מרגישים.

יש מעט מאוד רגשות שלא ניתן לשלוט עליהן או שקשה הרבה יותר- כעס, עלבון, תחושת נטישה. רגשות אלו נוגעים לרוב בנקודות הטראומה העמוקות יותר בנו. 

 

אבל מרבית הרגשות ניתנים לשליטה.

אנחנו יכולים לבחור להתאהב. כן כן. זו בחירה.

לבחור לאהוב מישהו יום יום בגלל ולמרות- זו גם בחירה, שלמעשה עושים אותה מחדש כל יום. 

לבחור להרגיש טוב זו גם בחירה.

 

אז היום אני בוחרת להתרומם..

אין שום סיבה בעולם לעצבת הזו. 

אני חוזרת להיות האדם האופטימי, השובב ומלא רוח החיים שאני.

 

ככה אני רוצה להיות.

ככה אני אוהבת אותי.

 

 

לפני 3 שנים. יום ראשון, 13 באוגוסט 2023 בשעה 18:16

בתוך מעמקי העצבת של היום, של ספק שביזות יום א, וספק משהו אחר לחלוטין, יש לי את המחשבות הכי מוזרות בעולם. 

 

למשל אני חושבת על מטר, שהוא יחידת מידה למרחק, ומטר בריבוע, שהוא יחידת מידה של שטח, ומטר בשלישית שהוא יחידת מידה של נפח.

אז על אותו המשקל-

שעה היא יחידת מידה של זמן.

אבל מה היא שעה בריבוע, או שעה בשלישית? 

מה היא  יחידת מידה שיטחית או ניפחית של הזמן? 

 

 

 

אני מפרסמת בקבוצה שבא לי חברה וקפה בערב כי אני יודעת שאני צריכה. כי זה הדבר הנכון לי. שונאת רחמים עצמים. שונאת להרגיש אותם בי.

אבל תכלס לא בא לי באמת. 

בא לי להגיע הביתה, למזוג כוסית קטנטונת של וודקה עם חמוציות, ולתת ליום הזה סוף.

אולי סקס כשאני קשורה, וקצת חבל שזה לא אפשרי היום.

 

ויש ביום הזה גם משקולות לצד השני של המאזנים.

יש בו גם נצחונות מחייכים , יש בו גם חיוכים מבעד לכובד,

ויש בו גם אורות מנצנצים קטנים של כיף וטוב וכל מה ששוה לחיות עבורו.

ובינינו- גם זה הרי לא מעט. 

 

 

ומתוך כל זה, בשיחת הטלפון העמוקה בדרך הביתה, מתחשק לי פתאום להיות שמחה ביחידה שיטחית של זמן, ונאהבת ביחידה נפחית שלו.

 

 

 

 

 

לפני 3 שנים. יום שבת, 12 באוגוסט 2023 בשעה 5:11

בבית הכנו שקשוקה ומשהו חם לשתות בתוך טרמוס גדול. 

בלי הרבה עניינים. 

העמסנו , אם בכלל אפשר לקרוא לזה כך, שני כסאות ים, ושולחן שבמילא נמצא לי בתוך הבגאג', שמיכות חמות, ומצב רוח.

זה יהיה פשוט, או שזה פשוט לא יהיה.

התחלנו להדרים כשעוד היה אור.

הגענו בחושך.

 

 

פרסנו כסאות ושולחן.

זללנו שקשוקה חמה, ולגמנו משקה רותח.

אוגוסט. קפוא באוגוסט במדבר. 

 

 

כמה משאלות שווים אלף כוכבים?