יומן מסע

יש לי חרא של מצב רוח.

ממש ממש ולגמרי.

כזה שהגוש מצטבר בחזה , אבל הדמעות מסרבות לרדת.

המח מסרב לדייק את הסיבה,

ולב מתכנס פנימה ומסרב להפתח.

הגוף עייף.

הל השירים מורגשים ולא בקטע טוב.

וכל מה שאני -.נראה לי שלילי,

וכל מה שאני עושה-  נראה לי טעות,

וכל מה שאני חושבת עליו - נראה לי טיפשי,

וכל מה שאני מרגישה -כואב לי.

והמשקפים פתאום בצבע אפור כהה עם עננים של סערה. וקר לי גם כשלא קר לי באמת.

ואני בכלל ילדה של צבע.

וחום.

אדומים וכחולים ורודים וסגולים. 

לא רק בקטע בדסמי. 

אני מרחמת על עצמי בתקופה האחרונה.

מאז.

יותר מדי.

הרבה יותר מדי.

לא מתאים לי לכתוב פוסטים כאלה.

בכלל לא מתאים לי.

יושמד.

פעם לא אהבתי להיות לבד.
אולי זה מגיע מזה ששנים אני עושה לבד את כל מה שבאמת חשוב בחיים באלה.
את כל מה שהוא צומת דרכים ואת כל מה שהוא קריטי.
ואולי זה מגיע מתחושת הבדידות והלבד המאוד עמוקה שחשתי בנישואים שלי.

בכל מקרה- לא אהבתי.
לא אהבתי לא להיות לבד ולא לישון לבד.

אבל אז גיליתי, בדרך הקשה, שגם אם אהובך ישן איתך, או לצידך, או ממש ממש קרוב אליך פיסית, את עדין יכולה להרגיש בדידות נוראית.  בדידות פוצעת.

גם עכשיו אני לא חובבת של להיות לבד.
או לישון לבד, למרות שלזה קצת התרגלתי אפילו. האלכסון כייפי.

אז כשהנסיבות הביאו להרבה זמן לבד הסופש, התבאסתי רק חלקית
ועשיתי דברים שאני אוהבת.
ואכלתי קערית ענקית של פירות ים. (הסטייקים ימתינו למועד אחר).
ונחתי.
ושתיתי מלא יין.
והתפנקתי.

אז כשקול מהעבר התקשר בערב, לרמוז ולהתעניין, אמרתי לו "לא".  שאני מעדיפה שלא היום, ושנקבע בהמשך.

וזה לא שלא הייתי רוצה נוכחות של אוהב ואוהב.
ומצד שני- גם לא היה לי בודד.

ואולי,
זהו עוד שלב בדרך.
שלי.

תיכף.

תיכף חוזר הבדסמ... עוד קצת.

אומרים שאלוהימה צוחקת כשאנחנו עסוקים בלעשות תכניות :).

מזל שתמיד יש תכנית מגירה.

ורכב.

ותיכף יין.

המון המון יין.

מזמן שלא השתכרתי כהוגן.

 Today is as good day as any

זה נחמד לכתוב שאת יודעת בוודאות שהוא לא קורא. כי הוא לא בכלוב. וגם אם היה אין לו מושג מי את.

זה נותן מלא חופש להגיגים אמיתיים.

כל השירים הרומנטיים האלה בדרך. בנוסף לנפש הרגשני שלי. ואי אפשר שזה לא יוליד לי מחשבות. עוד בא לי משהו.

אולי איתו. אולי לא. הזמן יגיד.

אולי כי הוא כזה חתיכי. וגבוה.

ואולי כי הוא חכם. 

ואולי כי היא אמרה לי שהוא סקס טוב ואני מאמינה לה :)

ואולי כי יש לנו את אותו הסטטוס והשבתות מתואמות.

ואולי כי הוא סופר מיני. כמוני.

חבר שלי אמר לי שאני בחרתי לא לחיות בכחש. 

ושזה טוב ואמיץ. כי הכחש לא מוביל לשום דבר חיובי.

ואולי בא לי משהו ממש ממש טוב איתו,

כי בא לי את החיובי.

בא לי בית מנטאלי.

וחום של אהבה.

ולהשתולל יחד.

בכל מקרה, עכשיו-

יין!

מכירים את זה שיום אחרי שבא לך שקט , פתאום בא לך האמא של האטרף? 

אז כזה :)

אבל כזה בשיא הכח.

אז נעשה קצת,

אולי,

בהמשך השבוע. 

בנתיים תוכניות הסופ"ש הוניליות להחריד,

אך ממלאות הנפש (שלי) נסגרו לחלוטין והן מחייכות אותי מאוד. 

הסטייקים נרכשו :)

 היין גם.

שבוע הבא (כנראה) יחזור לפה גם הבדסמ הכתוב :)

בנתיים תמונה לצומי

אין פזמון.

תפרגנו.

יש לי מצב רוח של שקט והתכנסות.

XXXX לא פנוי הסופש, כך שזה יוצא שאין לי תכניות של סקס ו/או בדסמ הסופש, מזה די הרבה זמן, והאמת גם יש לי חשק לקצת התכנסות.

(אני ?! אני צריכה שקט מסקס ובדסמ?!?!?!? אני כנראה מפתחת משהו. זה כבר עובר לי)

בכל מקרה מתחשק לי ים. :)

ולחזור לאיזה על האש טוב של סטייק רך ועסיסי שנמס בפה. 

עם ירקות.

ולראות איזה סרט טוב בהתכרבלות,

ובערב לשתות יין במרפסת.

ולדבר.

ולצחוק.

וואלה כזה שקט מזמן לא התחשק לי :)

בטוח עד שישי זה עובר :)

יש לי מסכה על הפנים עם חור רק באיזור הפה. 

אני לא רואה כלום. 

חבל נכרך לי סביב הצואר. 

זה לא לוחץ אבל זה מספיק צמוד כך שזה מקשה על הנשימה.

עוד סיבוב.

ועוד אחד.

ושוב..

אני מתמסטלת רק מזה. 

הוא מזיז לי את הראש איך שהוא רוצה באמצעות החבל.

הראש שלי יודע שזה קצת מסוכן אבל אנחנו מכירים לא מאתמול ויש לי אמון בו. 

הוא מכניס לי אצבעות לפה ומרייר אותי.

ואז הוא מתאר, במילים מפורטות-

איך מתי וכמה.

~~~~~~~~~~~~

תכלס אני שונאת הוראות ומשימות.

בחיי.

מתאבת.

ולרוב כל מה שזה עושה זה לנפח לי את הוריד המרוקאי שאין לי. 

ובכל זאת, אי אפשר שלא לחייך מהניסיון-

ביצעתי? ברור שלא :)

התחלנו את כל האירוע מחיבוק ענק וחם בעודי לבושה.

~~~~~~~~~~

יש לי פלאג בטוסיק, וויברטור מוצמד לכוס.

תיכף הוא יגיד לי לפשק כדי להנחית לי סטירות לכוס. 

אני אצרח מכאב.

הוא, בתורו,  יזיין אותי כמו שצריך.

הוא מכופף אותי בכח על השולחן .
הגוף שלו לחוץ לי כנגד הגוף, והוא גדול ממני. וחזק.
והיד מונחת על חצי הפנים לוחצת פנימה.

כל התחת שלי שורף מהמון המון קיין.
מסשן הצלפות שנמשך שעות.
הוא לא ריחם עלי עם העוצמה, ואני עייפה מהמאמץ ומסטולה מהארוע.

הוא שולף ממני את הפלאג. ואני שומעת אותו שם קודום וחודר.

אני צורחת. אני מנסה לברוח עם הגוף. אניי מייללת אליו.
אני מבקשת ממנו שיפסיק.
אני בוכה.
אבל הוא רק מגביר.
זה מאוד מאוד כואב לי.

אני מייללת אליו שלא. ושיפסיק.

הוא מגביר קצב והוא לא גומר.

אני משתתקת כדי להכיל את הכאב, וגם כי אני מרגישה את החום של הכימיה מתפזר לי שוב בגוף. ממסטל אותי לגמרי.

בסטייט אוף מיינד של הסשן הזה- אני כלי הכלה, נרקומנית של לקבל. ואני ממש בתוך זה. ראש וגוף. ואני מתמסטלת לא רק מהכימיה של הכאב, אלא מהכניעות שיש לו עלי, מהאלימות של הרגע. מסימביוזה של לקיחה ונתינה שאנע מתקשה להסביר.

הוא מניח אותי על הספה, אני כבר לא מסוגלת לזוז כלל. מחוקה.
הוא אוהב את מה שהוא רואה ומתעד את זה בתמונה.
ואז הוא ניגש אלי, מחדיר אלי אצבעות ולא מפסיק עד שאני משפריצה.
ואז הוא לוחץ שם באיזו נקודה, ואני גומרת כמו מטורפת.
הוא עוצר לדקה, ואז לוחץ שוב, ואני גומרת שוב.

*בהסכמה*

אמרתי לו שלרוב בדסמ זה מערכת יחסים עמוקה יותר מהרגיל. קושרת יותר בנפש. יותר לנשלטת מאשר לשולט/סאדיסט אבל גם לו.

אבל, אמרתי לו, שיש גם בדסמ שהוא רדוד.  וזה מה שנעשה, אני והוא.

בדסמ שהוא טכני, ומכאני, ונעשה "לפי הספר" ו"איך שצריך להיות"
הוא מאפשר פורקן גופני, מאזוכיסטי או מיני, אבל הוא עדין, במהות הראשונית ביותר שלו, רדוד.

אין בו נפש כי אין בה צורך, וההתמסרות שבו היא מוגבלת לאקט, או לאינטרס, ואין בו רצון להמשכיות שכזו, שלא תלוי בחרמנות הריגעית.

בבדסמ הזה, אני לא אציע לך מזור מכאבך, לא אכין לך כוס קפה, כשתגיע עייף, לא אעשה איתך על האש בחגים, לא אצא איתך,
לא אלטף אותך, לא אכתוב לך את אהבתי,
לא אציע לך את ביתי או מיטתי.

לא נתגבר יחד על קשיים. ולא נאהב. לא באמת. לא ניהיה כנים, ונמנע מעצמינו  את הפונטציאל של נחת אמיתי .
של ביטחון האחד בשני. של ידיעה ברורה הזו, מעל כל צל של ספק, שאתה לא לבד.

בבדסמ הרדוד הזה, לא אבקש ממך שתיהיה איתי, לא אבקש עזרתך, לא את מילותיך.
לא אזעק אליך כשקשה לי.
לא אשמח בחברתך, לא יקשה עלי לכתך.

אומרים שאם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו, ואם הוא באמת שלך אז הוא יחזור, ואם הוא לא יחזור כנראה שהוא לא היה שלך מעולם.

זה רק חצי נכון.
בחצי השני צריך להאבק האחד על השני.
לא כשפרפרים ונצנצים.  אלא שכפחות ברור.
כשהמילים לא באות בקלות.

כשלא רוצים בדסמ רדוד.

בקיצור-  אני לגמרי בדרופ היום.

כל הבית נראה כמו בורדל,

או כמו מרתף עיניים סיני.

כלי הכאבה פזורים בכל מקום בסלון,

גם כלי עינוג.

וגם עטיפות קןנדומים של הצעצועים ושלו.

אני זרוקה על הספה עם הפנים מטה.

כולי מסוממת מאנדורפינים. 

מסשן אימפקט די מפתיע בחוזקו, ומזיון אגרסיבי בתחת. 

אני אוהבת cnc בטוסיק. מייללת כשכואב לי, משתתקת כדיי להכיל.

אוהבת את האפשרות להגיד "לא בבקשה לא" ולהתכוון לזה, למתוח את הקו היכולת שלי עצמי להכיל,

ובו בזמן אני אוהבת את הביטחון לדעת שאם נאמר הצבע הנכון- הכל מפסיק.

אפשר לקרוא לזה "אוהבת" בכלל? 

יש מילה אחרת בטרמינולוגיה?

הגוף שלי הושפרץ, וגמרתי כמה פעמים ברציפות.

אולי זו השפה היחידה שיש.

צל ירח.

"צל הירח

אל פני השמש נמשך.

תמיד בין יום ובין לילה,

נוגעים שם למעלה,

וזה לא די לו, לא די לה -

רק לרגע והלאה.

וכך כל יום, שנים אין ספור,

הוא מת באורה,

היא באורו.

שקיעת זריחה ורודה,

אהבה אבודה."