את המדרגות המעגליות מטה, של בית הקברות החדש בראשון לציון, למדתי להכיר בחודש האחרון.
הנסיבות עצובות, וגם המבנה, מורבידי לחלוטין באופן בו הוא בנוי, מוסיף לתחושה הכבדה מאוד במילא עוטפת את באי המבנה.
להלוויה הראשונה שהייתה ברצף נוראי הזה לא הלכתי. והיא דווקא הייתה קרובה יותר לבית אלא שהייתי ממש ממש חולה. וגם בינינו, לויות זה לאלו שנותרו בין חיים ואת משפחתו במילא לא הכרתי כך הניחומים שלי אינם עבורם.
לשאר הלויות, ורצה הגורל הן כולן בראשון, הלכתי.
לכולן.
ופעם אחר פעם ירדתי במדרגות המעוגלות, מטה, לחלקת הקברים הפנויה.
לא יודעת למה הלכתי, אבל הלכתי.
במקצוע שלי יש סטרס גדול מאוד. ואחריות כבדה. ונישה בה אני עוסקת במיוחד יש עוד את התוספת שלי. לסטרס הזה יש מחיר.
אנשים 15 עד 20 שנה מעלי בגיל נופלים. מרביתם, מי שעוד חי, אחרי התקף לב אחד או שניים, חלקם אחרי אירוע מוחי.
ואנחנו, שכבת הגיל הלא ממש צעירה כבר שלי – מסתכלים עליהם ויודעים שאנחנו הבאים בתור. זה בילתי נמנע הרי.
כבשן הלחצים שאנו מצויים בו לאורך כל הרבה שנים דורש את תשלומו בריבית דה- ריבית.
והמחשבות המורבידיות האלה, בעוד האחר נוהג להנה עוד לוויה אחת, ואני כותבת כי אני בורחת לכתיבה,
שאם כבר נותר לי במקסימום 20 שנה,
ומחצית מה אני ישנה, אז נותר לי רק 10,
ומחצית מזה אני עובדת , אז נותר לי רק 5,
ומחצית מזה יש לי כלים וכביסה וסידורים והתחחיבויות. כמו למשל הלוויה הזו שאני בדרך אליה עכשיו.
אז נשאר לי רק שנתיים וחצי.
חיים שלמים מתרכזים לשניים וחצי.
אני רוצה להזדיין. ולהסתשן. ולחגוג. ולטוס לחול. ולשמוע מוסיקה.
אני רוצה למצות עד תום.
ואני רוצה לאהוב.
בכל השנתיים וחצי שעוד נותרו לי.
חזק.