יומן מסע

איזה כיף זה להתרגש.

משיחה.

מציפייה למפגש.

מעצמות לחיים כואבות מחיוכים.

איזו מתנה קטנה גדולה זו שיש לחיים להציע לנו.

להשיל את החומות,

את אכזבות העבר,

את המכאובים שנגעו במעמקים,

את השריטות שהותירו רשמים עמוקים,

להתעלות על כל הרע והפסימי שחשת אולי ושקינן בך,

ולתת ללב שלך את האופציה לחיוכים ולחום, ולאויר ששוטף אותו בעודו עובר בין חדריו.

למשהו חדש ואינטימי ונכון.

בונה ועוטף וכנה.

וחם.

איזה עונג אמיתי וצרוף, כמעט ראשוני וילדותי זה, לאפשר לעצמך להתרגש. 

ולשאלתך? 

כן!!!!!!

(תמיד!)

קמתי עם חשק שמזמן לא היה לי.

לא מתוך קושי נפשי ורצון להתמודדות, אלא דווקא מתוך חדווה וחיוך ורצון למשחקיות וחיות.

לקשירות,

ולחוסר אונים,

ולחדירות בריתוק,

ולאורגזמה חזקה, שמקורה במניעה,

ולנשיקות רכות לצד זיעה קרה ממאמץ,

ולחיבוקים חמים מאחור, אחרי מכות צורבות של שוט,

ולדמעות של עונג ממאמץ,

ולמילים חמות לצד מילים קרות. 

לדיסוננס.

קמתי עם געגוע למה שהייתי פעם.

ואולי עוד ישוב.

תן לי להרגיש את הצבעים את הטעם,

תן לי להרביץ לברזל כשזה חם,

עוד פעם ועוד פעם"

(עיברי לידר)

"אם החיים מתחלקים אצלי לשנים,

החלק הראשון נגמר מזמן"

(היהודים)

אחלה הופעה!

תודה על החברה שלך. היה לי כיף וטעים 🙏

~~~~~~~~~~~~~~~

אני: אז את באה לקנות אותי? לא לדאוג זה בכסף מונופול.

היא: אם זה בכסף מונופול אני מוכנה. את מקפלת כביסה?

אני: בחינם. אני מקפלת כביסה בחינם. אני מוצצת בכסף מונופול.

~~~~~~~~~

זה עלה קצת בקשיש אבל הגינה מצוחצחת וגזומה (יש מילה כזו בכלל?)

אני אוהבת לארח.

אבל איך הגעתי להזמנה ל20 איש?

😱

אני חושבת שלפעמים אנחנו (גם אני) לוקחים את הזמן שיש לנו כמובן מאליו. 

"זה בסדר, עוד נספיק לעשות. יש זמן"

אבל האמת היא שאין.

לא רק כי אין לנו שום מושג מתי הוא יגמר, אלא בעיקר כי אין זמן יותר טוב לעשות דברים שאנינו רוצים/חושקים/ מקווים לעשות מאשר ממש עכשיו. בזה הרגע.

אני לא רוצה להיות מהאנשים האלה שאכזבות העבר וכאבי העבר גרמו להם להסגר, להיות מרים, ולשנוא את כל העולם.

אני לא שונאת איש. אני לא כזו במהותי.

אני כן מתרחק מאוד ממי שעושה לי לא טוב. או לא טוב מספיק.  מרחיקה מחיי בלי לחשוב פעמים. 

מנתקת מגע.

ואת מי שפה- אני אוהבת. וחזק. גם אם לפעמים זה חברי ולא מיני. וגם זה קורה. 

אני מקיפה את עצמי באנשים חיוביים שחושבים טוב ועושים טוב.

אני מכילה.

העבר לא מעניין אותי כהוא זה ואני תמיד עם המבט קדימה.

אני משפחתית במידה וזונה במידה. ושתיהן חיות בי יחד בשלווה סימביוטית.

ואני מלאת "שוקולד מריר, והפתעות ואומץ".

(ותודה לפייס על הציטוט).

ויש בי הרבה תעוזה ויכולת ורצון ושובבות ומשחקיות לחוות מלא דברים. 

שילוב בין יציבות ברמה מדוקדת ואיבוד הדעת במשוגע והמוטרף.

ואיזה כיף זה שהיומן מלא בדברים שמחייכים את המיינד הלב והכוס :).

אני מודה על החיים המלאים שאני מנהלת היום. 

ואם אלך מחר, דעו שאין לי חרטות,

שפרעתי את כל חובותי עד תום,

שהשארתי חותם בעולם לפחות ל50 שנה קדימה, 

ושאהבתי. 

אהבתי חזק ואמיתי. 

כן. לפעמים אנחנו לוקחים את הזמן שיש לנו בעולם קצת כמובן מאליו. 

אני מקווה שאני לא עושה את זה.

כשבאמת באמת באמת קשה, אני אטומה לרגש. מנותקת כמעט.

שום דבר לא נכנס, שום דבר לא יוצא. שום אי וודאות לא מטלטלת אותי, שום שינוי לא משנה לי את הדרך.

ממשיכה כאילו כלום לא נוגע בי.

על המסלול, עם כיון אחד- קדימה.

החוסן הנפשי שלי הוא עמוד שדרה יצוק פלדה.

למשל, שמצאתי את עצמי מחוץ למעונות בסמסטר השני לתואר הראשון, בת 18 בלי שבאמת יש,לי למי לפנות לעזרה,   כי הכסף לא נכנס בזמן . ישנתי במועדון נעלי הבית (למי שמכיר), והתקלחתי בבריכה שהייתי חינם לסטודנטים, כי ידעתי שאין לי שום דרך אחרת מלבד קדימה.

לא בכיתי. לא התרגשתי. לא נלחצתי. 

רק קדימה.

או עכשיו כשאנשים מתים מסביב. רק קדימה.

ודווקא כשאני יודעת שאני אתגבר, ושהקושי הוא זמני (גם אם הזמני הזה נמשך שנה וחצי, כמו שהיה לי עם סועד, אבל מי זוכר?)- אז אני מרשה לעצמי לבכות ולהתפרק. 

כשקשה באמת? אבל באמת באמת? קשה של החיים?

אני עובדת מסור יותר. אני אסופה יותר.  אני ממשומעת יותר. אני ממוקדת מטרה.

אני לא בורחת לסמים ולא לאכוהול. אולי קצת לסקס ולבדסמ, אבל זו לא באמת בריחה כי את זה אני עושה בכמויות גם כשטוב לי.

ואני תוהה אם החוסן הנפשי המטורף הזה, שמציאות החיים שלי חישלה בי לאט לאט, הקהתה בדרך, כתוצר לוואי,  גם תחומים רגש אחרים.

כמו אמפתיה.

כמו היכולת לקבל ולהכיל בולשיט.

כמו חוסר סבלנות כלפי ויתור עצמי שאני מזהה באנשים אחרים.

כמו בינוניות.

כמו אי אמון במילים גדולות שלא תמיד נתמכות במעשים.

ובדיעבד? בהסתכלות אחורה? בהחלט יש מצב שכן.

אבל לא הייתי מוותרת על החוסן הזה שבי? תמורת שום דבר אחר. 

זו מעלה, הרבה הרבה יותר משזה חיסרון.

ואני גם אדם אופטימי הרבה יותר בזכות זה.

אין בי מרמור.

ואין בי חרטה.

ואני מדלגת על משוכות, במקום להתקע.

"את לא מפחדת שיום אחד כל ההתכנסות הזו פנימה תתפוצץ ותתפרץ בך?" שאלה הסוציולוגית.

"לא.

   Bring it on.

שום דבר לא גדול עלי מדי.

ואין שום דבר שאני לא יכולה לו.

קל!"

אני חושבת שאפשר לחייך עכשיו כבר.

ולחפש אהבה. 

מעולם לא הייתי בשום טיפול.

לא פסיכולוג. לא פיסכיאטר.

לא לקחתי שום תרופות ולא ניהלתי שיחות ארוכות בעודי שכובה כל ספה.

וזה לא שלא היו לי מכשלות בחיים.

היו גם היו.

גם עכשיו יש לא מעט.

אז היום כשהביאו צוות של סיוציולוגים לשוחח איתנו על לחצים (כי בכל זאת, מוות של מספר לא מבוטל של אנשים במחלקה די קטנה של עובדים, זה מטלטל) זה היה לי מוזר.

דווקא הייתה חמודה הסוציולוגית.

השיחה הייתה מוזרה.

היא הייתה אמורה לעזור לי.

היא לא עזרה.

"כשיש לי קושי נפשי אני נכנסת למוד לחימה. אני עושה טו דו ליסט. אני משימתית אף יותר משאני משימתית בדרך כלל." אני עונה לשאלה שלה.

"מה את עושה בישביל עצמך? לא לילדים. לא כחובה. לשחרור סטרס?" 

ולכי תגידי לה שאני עושה בדסמ. 

שזה מה שאני צריכה ברגעים שהכי קשה לי בנפש. ברגעים של עומס. של קושי. של בדידות. של כאב גדול.

גם ברגעים של שמחה ושל רוגע.

ברגעים של פיקים ושל שגרה.

לכי תגידי לה שאני עושה בדסמ כי זה מי שאני.

כי זה השחרור שלי וזו גם הכבילה שלי.

כי זו האהבה שלי וזו גם הדרך שלי לחוש אהובה. 

לא יכולתי להגיד לה את זה.

אז לא אמרתי.

הערב הזה מתחיל במועדון.

היא והוא ואני והוא.

אני מאוד נמשכת אליו. הוא יודע את זה.בגלל שאני נמשכת אליו באופן הזה, משהו בסשן הוא התמסרותי מאוד. משהו במבט בעיניים כשהוא לופת את הגרון.משהו ברצון של הגוף שלי לענג את הגוף שלו, לקבל אותו אלי. 

הרצון הזה מביא לסשן בו אני מתפרקת בבכי. אני לא בגבול שלי ואני לא אומרת מילת ביטחון אבל אני כן נשברת בבכי.

הוא לא משתמש בכלים שלי.הוא הביא איתו במבוקים. בשני כתרים. דק יותר ועבה מאוד.אני צורחת ממש. וזה לוקח זמן. ואני אוהבת שהוא לא נרתע.כל התחת שלי שחור ליום למחורת בגלל שרשע המתחשב שיוצא ממנו.

אני צריכה את זה :)

אנחנו מסשנים אותה. שלושתינו. על הצלב מרכזי. היא צורחת שכשהיא גומרת והיא גומרת שם הרבה על הצלב.

בסוף הערב, אנחנו טעונים חשמל וזרימה וממשיכים אליהם. הוא פורס מזרנים על הריצפה.גופים מתערבבים בגופים. ליטופים.ליקוקים.אנקות.אני כמהה אליו. והם נעמים לי.

היא משהו מיוחד.

יש אוירה אחרת בחדר. בכלל לא סקס, זה לא רק חרמנות.

של משחקיות

של תקשורת.

של מסרים ללא מילים.

של בקשות ללא קול.

של חשמל.

בסוף בסוף בסוף, הוא יכניס לתוכי יד וישפריץ לי את החיים. ואז יכסה אותי בעדינות. 

ואני ארדם.

זה מתחיל כטיזינג בפייסבוק.

אני זורקת איזה טיז, מישהו משיב, וככה זה ממשיך לאורך כמה הודעות. 

נו. אתם יודעים.

טיזינג פייס די טיפוסי.

לרגע לא חשבתי שהם יהיו גברים מספיק לממש את זה. כי בואו נודה על האמת, יש מרחק , בכלל בכלל לא קטן, בין טיזינג מחייך בפייסבוק לבין לממש פנטזיה של להיות מגש פירות חי על הבר באמצע מסיבה.

אז הגעתי בלי ציפיות. כשאחד מהם ניגש אלי עם שקית, צחקתי והיה לי ברור שאני הולכת על זה. השני הגיע.

נשמתי עמוק, הורדתי בגדים ונשכבתי על הבר.

תחילה הרגשתי את הקור של הפירות על הגוף. עצמתי עיניים התמכרתי למגוון תחושות שעטף אותי.

פירות נלקחים, עם ידיים, עם הפה.

יד לופתת גרון, לוחצת ומעיפה אותי אבל "לא לזוז! את מפילה פירות!"

מישהו, בחכמתו הרבה הביא קרח. והוסיך לפירות. תחושת הקור בהפתעה מקפיצה.אני משתדלת לא לזוז, אבל באמת שזה כמעט בילתי אפשרי, בעיקר לא כשאני מרגישה הצלפות של שוט בכפות הרגליים. אני צורחת ואז מקבלת הוראה להיות בשקט.

מתי פעם אחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?

אז זהו. אתמול. :)

וכמה שזה מעיף, וממלא אנרגיות ועוצמות, לממש כך פנטזיות.

תודה רבה!

אנחנו מצחקקים שלפחות פה יש לו נוף יפה. לא כמו לשאר. 

כי לעומת בית הקברות בראשון, דווקא בית הקברות ביבנה הוא עדין שדה פתוח. אני אומרת עדין כי באופק יש עבודות בניה לקבורה בגובה ואז גם הוא יהיה מורבידי לחלוטין. עניין של זמן.

הייתה לו משפחה קטנה- אישה ושני ילדים. 4 נכדים סהכ. היו מעל 200 איש בלוויה. זה אומר משהו. הבת שלו הספידה לו וזה כאילו הוא דיבר. היא לחלוטין הוא בקטן. 

צריך להשאיר צוואה לילדים להגיד להם לקבור אותי הכי זול שרק אפשר. ושלא צריך לבקר. שיחיו את החיים שלהם בשלווה וברוגע.ואז לא משנה אם זה מורבידי בקומות או בשדה פתוח. 

אחד עורכי הדין פה בלשכה המשפטית אומר שבעיקרון צוואה תופסת גם אם היא לא אושרה אצל נוטוריון והוחתמה בבית משפט ובלה בלה בלה. בטח כשמדובר ברצונות על אופי הקבורה.

אז כדאי.

כל כך הרבה מוות לאחרונה אי אפשר שלא לחשוב על המוות של עצמך. ואני בכלל לא בדיכאון אבל מחשבות על מוות צצות לי כל העת האחרונה.

גם חלמתי עליו. הלילה. 

חלמתי שאני מתה במיטתי. כמוהו. בשישי שבו הילדים הלכו לאבא שלהם. הבית שלי עשוי בטון ומתפתח בו חום רב ובחלום היה שיא הקיץ וחום חריג. הריח הגיע עד אליהם. התעוררתי לפני שהספקתי לגלות אם הם זיהו.

בחלום שלי השארתי צוואה.

מה כתבתי בה אני דווקא זוכרת טוב. 

נראה לי שאני צריכה כאב מאדם אהוב ואדם אוהב, כדי להפסיק את המחשבות האלה. 

"אני לא רוצה לשמוע, אם זה לא מושלם."

וחם.

ורגיש.

ומצחיק.

ויחד.

המון המון המון יחד. 

היד שלך שנשלחת למעמקי הקישקא שלי, מערבבת ומכווצת את נימי הדם הקטנים, ויד שלי שמחזיקה את לבך, סוגרת ופותחת, מזרימה בך אותות חיים. זרמים חשמלים שעוברים בין האחד לשני, הפרומונים הקטנים באויר.

געגוע קורע נשמה.

ליטוף פנים מוחא הדמעה, ונשיקות רכות דיסוציאטיביות לזיעת הגוף.

חיבוק ענק במאוזן, בשלווה של הרוגע, וצניחה יחד לתוך שינה כדי להתעורר יחד לבוקר מלא מבטים. 

בית.

זה הבסדמ שאני רוצה. 

האטרף שנובע מעמקי הרגש העמוק, הקירבה הפיסית שמחמיאה לקירבה הנפשית.

תריב איתי. תריב עלי.

תאהב אותי ללא אבל.