יומן מסע

בנסיעה הארוכה הביתה אני מסתכלת במראה שמעל , בצד של הנהג.
תמיד אני נראית לעצמי הכי יפה, כשאני מסטולה מאנדורפינים, מעופפת מכאב מסשן ארוך, מושקע.

~~~~~~~~~~

אני אוהבת שבית לסינג מתחיל הצגות בזמן.
כל כך לא ישראלי מצידם וכל כך תואם את האופי המרובע שלי.
ההצגה מצחיקה, קושניר אלוף.
מושבים במרכז האולם, מול הבמה.
ואני חושבת לעצמי, כמה טוב, שלמרות הלו"ז הצפוף- לא ביטלתי.
אני אוהבת תיאטרון.
וגם כי צריך איזון.
הנפש שלי צריכה גם איזון.

~~~~~~~~~~

תחילה אנחנו מתחממים. פוגשים חברים ומחליפים חיבוקים.
אבל האמת היא שסצינת הריקודים פחות בישבילי ודי מהר אני גוררת אותו לחדר המשחקים.
תחילת הערב הוא כמעט ריק.
לקראת סופו- יהיה מלא.
זה נחמד לצאת דווקא ביום שישי, כשיש את כל השבת לנוח. לא שיש לי כוונות כאלה - לנוח. אני רוצה לטרוף את החיים. את כל מה שיש להם להציע לי. אני אנוח כשאני אמות. או כשאני זקנה מדי לקבל כאלה מכות.

אני פורסת מהתיק את הכלים שאני אוהבת ומעדיפה. (זה תמיד מצחיק אותי להגיד "אוהבת ומעדיפה" על כלים שמקנים לי כאב).

הוא מתחיל לנגן.
על קרוס.
זה מרגיש עידנים מאז שהייתי על קרוס. חיים אחרים במימד אחר.
בהתחלה עם השוט. זה כלל לא כואב וזה מחייך אותי. ברור לי שהוא חושש עלי, אבל עם כל מכה היד שלו צוברת ניסיון. מרגישים את זה.
הוא מחליף לספנקר ולשוט הרכיבה החדש. הכאב מהם מתחיל לתת את אותותיות ואני זזה תחתיו באי נוחות מדי פעם.
ואז הוא עובר למקל.
המון המון המון מקל. צורב ונהדר.
מה יש שמקל מניע אותי כך?
שאני כל כך זקוקה לו?
זו רק התמרה של כאב נפשי לפיסי? זה לא יכול להיות. זה לא מסביר את הגירוי המיני הרב. את היכולת להגיע לגמירה.

אני מרגישה את המכות החזקות , איטיות, ואת הביטחון שנבנה בו.
מרגישים במכות האלה את הרצון שלו לתת אותן, ואת התאווה שלו אלי.
מדי פעם הוא נצמד אלי מאחור ואני מרגישה את הזין הקשה שלו . זה מדליק אותי שזה מדליק אותו.

סשן ארוך.
כי אין למה למהר בשישי.
שתי הפסקות מים.
ושוב ושוב קיין.
ומח שמתערפל מהנאה צרופה.

~~~~~~~~~~

בנסיעה הביתה ההיא במראה מביטה עלי חזרה. אני סתורת שיער, ומיוזעת, נטולת איפור אך זוהרת.
אני אוהבת הכל בי כרגע, ואני יודעת שזו תחושה שתחלוף אז אני מתכרבלת בה ונותנת לה להוביל אותי לתוך נחיתה מתוקה.

תודה.

~~~~~~~~~~

שבת של מנוחה, בית, ושינה עמוקה,
לקראת האטרף של מוצש.
מתרגשת.

מי ידע שאני עוד יכולה להתרגש באופן הזה.

אני מלטפת את השוט הרך.

משחקת עם המקלות כמו טינג'רית שמשחקת עם קצוות השיער. מעבירה אותם בזהירות על כף היד, ומדמיינת אותם עוברים במקום אחר לחלוטין.

הרטיבות בין רגלי מספרת סיפור.

זה סיפור סבוך.

אפשר לטעות בקלות ולחשוב שהוא רק על אנחת הכאב והיי על אנדורפינים.

הוא הרבה יותר מזה. 

הוא מאפשר תקשורת אחרת. ומיניות שונה. וכמיהה כלפי הצד השני. 

הוא מאפשר היקשרות נפשית ורצון להיטיב.

כמיהה כל כך חזקה שהיא מעבירה על הדעת. אהבה מבעבעת וכנה ואמיתית.

כמיהה שחוצה את גבולות המיניות ותרה אחר חיבורים נוספים. 

היא תרה אחרי נוכחות, ואחרי בניה של משהו יציב ואמיתי שיש לו סיכוי לעתיד, שיש לו סיכוי לעומק ולרבדים אחרים נוספים מלבד הכאב. הם נבנים עליו. כמו נבטים ירוקים של חיים על מצע אדמה הרכה.

הכאב בונה כמיהה.

של  להתרבל איתך במיטה, לצחקק כמו היינו ילדים,

כמיהה שרוצה לשחק איתך, לאכול איתך, לטייל איתך, לשבת לפטפט איתך שעתיים שלוש מבלי להשתעמם ולחפש הסחי דעת. להכיר את הילדים שלך. להכיר לך את שלי.

כמיהה שעושה אותנו, לאותנו. 

אז בוא נעשה הסכם-

אתה תרביץ לי חזק מדי פעם, תחנוק אותי, ותזיין אותי בתחת עד שאבכה. תיתן לי זמן ועטיפה וביטחון לילדה הקטנה הפגועה שבי.

ואני אתן לך אותי. במקסימום. 

ואתה כבר יודע שזה ממש לא מעט.

זה היה אמור להיות רק חצי יום חופש.

בסוף הוא נהיה יום חופש מלא.

מכתוב.

~~~~~~~

בבוקר, הוא אומר לי שיד אחת שלו מריחה מהבושם שלי ויד שניה שלו מריחה מהבושם שלי.

ואני נזכרת במגע,

ובסטירות המהממות לכוס,

מלוות בליטופים מנגנים,

וכולי חיוכים על כביש 6.

יש לי נסיעות ארוכות. 

מאוד.

לכל כיון.

ומלא זמן עם עצמי ועם הדר מארקס ב 6 בבוקר.

לפעמים אני מדברת איתו. זה כיף לשוחח איתו בבוקר. זה מחייך לי את כל היום.

ובערב זה מתחלק.

לפעמים איתו.

לפעמים עם שאריות עבודה.

לפעמים יש לי שקט וזמן עם עצמי.

היום דיברתי איתה. 

דיברנו קצת על הפצע הפתוח שחי בי, שהיא רואה בעיניים הרגישות שלה, ובנפש המהממת שלה, 

וכמה זה כואב לי ממש  ולגמרי, המון והרבה-  כשקורים אירועים בחיי שרק מתקרבים אליו. 

לא נוגעים, רק עוברים ליד.

כמו משב רוח קלילה ביותר שנושאת איתה צחנה עמוקה.

כאב עמוק שנוגע בי באופן בילתי נשלט, כמו שכואב פצע שכאב כבר שנים וכואב עודנו וכנראה שלא יהיה לו מזור לעולם.

ופתאום יצאו להן מלא מלא דמעות. שקופות ומלוחות. דמעות של רחמים עצמיים, ושל חמלה עצמית. אחת אחרי השניה. הן זלגו לי על הלחי וטשטשו את כביש 6.

אבל פאק איט.

עוד ממש קצת יוצאים, וטסים, ומסתשנים, ובית לסינג שוב, וים המלח  וראש והנקרה ומארינה ומלא מלא מלא דברים טובים ומחייכים.

מלא נשיקות רוחניות קטנות שאני נותנת לעצמי ומאפשרת לאחרים לתת לי. 

מלא נשיקות קטנות, המון פשוט, וחיבוקים, אחרי כאב נפשי ופיסי, קצת כמו בסשן והרבה כמו בחיים-חום ואהבה,

הן התרופה הכי טובה שיש.

נ.ב

היא אמרה לי לכתוב ואני סאבית צייתנית. לפעמים

אני מאוד אוהבת תיאטרון.

גם הופעות חיות של מוזיקה, אבל תיאטרון יותר.

אני אוהבת את התחושות שתיאטרון עושה לי, את הרגשות ששחקנים אמיתיים, בלייב על במה, יודעים להעביר.

תיאטרון זה אולי בין הדברים האחרונים שנותרו שעוד ממש ממש מרגש אותי. מלבד בדסמ.

עבדתי עד ממש מאוחר. עד שכבר לא ראיתי בעיניים תכלס.

והייתי עייפה.

ואני שונאת לנהוג בתל אביב.

ועוד בלילה.

מזל מזל מזל שהוא התקשר להגיד לי שאין חניה בבית לסינג ושעדיף לחנות בדיזינגוף וללכת ברגל.

אחרת? עד היום בבוקר עוד הייתי מחפשת מקום לחנות.

המופע היה מהמם.

אבל שוב, אני אוהבת תיאטרון. מאוד אוהבת תיאטרון.

כשהגענו אליו הביתה הוא הדליק לי מזגן ודוד והלך לאכול משהו. אני לא הייתי רעבה. רק התקלחתי מהר וחייכתי לנוכח מברשת השיניים שלי אצלו על השיש.

הניואנסים הקטנים שמחייכים אותי.

כמה מעט צריך כדי לעשות לי טוב. 

זה לא יאמן פשוט.

לבחור אותי בחירת אמת מול אחרים- אנשים אחרים, עשיה אחרת.

לסשן אותי.

לתעדף אותי ולתת לי מקום אמיתי בחיים.

לפני השינה ישבו על המיטה ופטפטנו.

לא עלינו.

לא על בדסמ.

לא על העתיד ולא על סשנים.

דיברנו סתם.

על הא ודא.

וצחקנו. 

והתווכחנו על נושאים תיאורתיים.

וחשבנו על דברים יחד.

והרהרנו.

ושיתפנו.

ולא שמנו לב איך עפו להם שעתיים.

ואף אחד לא הציץ בפון.

ולא שאל אם לא בא לנו לברוח לטיוי.

או להיסח דעת אחר.

הוא היה איתי ואני הייתי איתו. בנטו.

וזה היה לי נעים כל כך. 

יותר מכל הערב הזה יחד.

ואז התכרבלתי במיטה, בשמיכה וכרית שהריחו כמוהו.

ונרדמתי כמו תינוקת

כמה מעט צריך בעצם.

קמתי במצב רוח רומנטי.

בא לי לבשל איזה משהו טעים,

להתכרבל ביחד במיטה אחרי מקלחת רותחת,

לדבר ,

לחלוק דברים של נפש ותהיות של עתיד,

לשתף בפנטזיות מיניות ויצר חיים,

להזדיין בנועם או באגרסיביות או איך שלא יהיה ,

לגמור בשאגה משחררת.

לעשות בדסמ באהבה ובתשוקה הדדית.

להתחבק.

וללכת לישון  :)

אולי לאור האטרף האחרון בחיי מה שמתחשק לי זה דווקא קצת בייתיות ונועם :)

הוא הכין לי שמיכות במיטה והדליק לי מזגן והלך לנחות בסלון.

אני נוחתת בכתיבה.

תמיד הייתי ככה. גמורה מעייפות ברמה שנעצמות לי העיניים אבל חייבת לכתוב. 

~~~~~~~~~~

אני על הבטן והראש שלי קבור בכוס המתוק שלה. 

הידיים שלו מחבקות אותה אחת מתחתיה והשניה מעליה. זו שמתחתיה , מונחת על הריצפה , לוחצת לי על הצוואר בדיוק בנקודה הנכונה לחניקה בלי חניקה-  מחרמנת. 

אני אוהבת חניקות.

הוא מצליף בי. חזק. עוד ועוד עוד סטים ארוכים של קיין וספנקר, ללא הפסקה וללא מגע מנחם, ואני מרגישה את הגוף שלי עולה מעלה, רועד, ומשתחרר לו לתוך הגמירה שבמעמקי הכאב.

~~~~~~~~~~

היא יושבת על הטוסיק. רגליה מקופלות והיא פתוחה אלי. אני מולה.

שלושתינו מטפטפים לה שעווה על הגוף. לעתים אני משחקת בה קצת. אני אוהבת לגעת בה. 

ואז , במפתיע, הוא מטפטף קצת שעווה גם עלי.

,~~~~~~~~~~~

הגעתי מאוד רעבה הערב. .רעבה לסקס,  לכאב, געגועית אליו. 

כשאטרף נגמר וארבעתינו שוכבים ברוגע מתחת לשמיכות, אני מפזרת עליו אלף נשיקות קטנות על כל הגוף. 

מדי פעם הוא מחזיר לי נשיקה קטנה שממיסה אותי.

~~~~~~~~~~

כשהוא חודר אלי חום מתפזר לי בכל הגוף. חיכיתי לזה כל כך.

אני אוהבת לחוש אותי בתוכי. אוהבת את האופן שבו הוא טוען בעלות על גופי כשהוא מזיין אותי. 

אני פתוחת עיניים ומטה את הראש שמאלה, רק כדי לראות אותו חודר אליה. זה סקסי. זה מראה יפה ממש לראות בלייב. 

הוא עובר לזיין אותי בתחת. והיא מתחילה לגנוח. 

הגוף שלי רועד מהשילוב הזה.

אחרי גמירות מהכאב קשה לי לגמור שוב.

הרעידות האלה, כמעט גמירה אבל לא, מעבירות אותי עלי דעתי.

ואז הוא מניח לי יד על הפה והאף, ולוחש לי באוזן

"שקט. כמה את צורחת היום. תשתקי קצת"

יששששש!!!!

זהו :)

הזמנת הכרטיסים להופעה של מארינה גרמו להזכר בשיר הזה. 

ועד לא מזמן כל הזכרונות שלי ממנו או איתו היו או כואבים או כעוסים ולרוב שניהם יחד.

הייתי אדם אחר אז.

לגמרי לגמרי אחר.

ופתאום נזכרתי בי וחייכתי.

ושמעתי את השיר בלופ.

והתחברתי לאהבה שהייתה בי אז,

כנה  כנה כנה 

עמוקה ועוצמתית ואמיתית.

נקייה ממניירות ומזיופים. רכה ועדינה.

ויותר משנזכרתי בו ובמה שהיה איתו, נזכרתי בי.

איך שהייתי אני,

וכמה שאני מסוגלת לתת,

והעומק שבו אני מסוגלת לאהוב .

קראתי קצת את הפוסטים ההם מאז, שלא מחקתי אומנם אבל היו בהסתר המון שנים וכבר לא.

קראתי את הסאבית שהייתי.

שלא שיחקה ולא עשתה את עצמה.

דיברנו על מנטאלי. וכמה אין לי סבלנות לזה היום. וכמה אני קצרה כשזה פוגש אותי ביום יום פשוט כי עבודה וסטרס ועומס.

"הכל נכון אבל בעצם, יש לך חוזה עם מנהל קרקס גדול"

זה לא נעלם לגמרי.

וזה בי עדין. עמוק בפנים.

פחות בוסרי אבל קיים.

זה שלי.

ויהיה איתי לתמיד.

זה שיר שהוא הקדיש לי בזמנו, באחד הסשנים היותר עוצמתיים שלנו.

בשיאנו.

עוד כשהדם בעבע בורידים, והלב איים מלהתפוצץ. כשרציתי לצעוק את האושר שלי מפסגות כל ההרים. 

כשנשאתי את סמליו עליו בגאווה וראוותנות.

תעצמו עיניים ותגבירו.

למארינה מאקסימיליאן בלומין?

כהרגלי בנוהל-

רק חברים (שאני מכירה מעבר לפיקסלים)