יומן מסע

אני נזכרת בזה בחיוך.

שנינו בחדר העבודה שלך.

זה היה היום שלנו בשבוע אבל התקיים מונדיאל, הקבוצה שאתה אוהב שיחקה ואתה לא רצית לפספס. 

בחדר העבודה שלך יש מיטה שעליה שכבנו, אתה עם הפנים אל הטיוי,  צופה בחצי ישיבה, שעון לקיר, 

אני במאונך אליך, חצי עירומה, תחת זקור אל על, פרצוף קבור בתוך המיטה.

כל פעם שהתעצבנת על המשחק אני חטפתי. 

באותו הערב, אתה ראית מונדיאל, ואני ראיתי כוכבים :)

זה כיף להזכר בזה בחיוך עכשיו ולחייך.

זה לקח זמן לחייך לנוכח הדברים שלנו, שעברנו וחוינו יחד.

הרבה מאוד זמן.  שנים.

וגם עכשיו כשאני מדחיקה זכרונות טובים, פשוט כי הם קשים לי, ומתעקשת לזכור את הלא טוב , ומה לעשות היה לא מעט גם ממנו שאני שמרתי לעצמי ולא חלקתי עם אף אחד,

אני חושבת שאולי מתישהו שאני אוכל שוב, להזכר בחיוך, ולהודות, קודם כל בפני עצמי, ואחר כך גם בקול,

שאהבתי אותך פעם. 

אהבתי כל כך וממש ,

אהבתי - למרות הכל.

והאמנתי בנו, יותר משהאמנתי באיש בעבר. 

זו הצלחה מקצועית מטורפת מה שקרה היום. זה לא קורה לכל אחד ובטח לא הרבה.

עבורי זו פעם השניה בקריירה פרסום חיובי שכזה בעתונות ברמה שכזו.

הפעם הראשונה הייתה בשנה החמישית בצבא. קטעי העיתונות מאז עוד תלויים, מנויילנים, אצלי במשרד.

וזה לא חשוב שאין את השם שלי צמוד, 

מספיק שאני יודעת.

מספיק שהצוות ההנדסי יודע. מספיק החתימות שלי בכל המסמכים.

אני רוצה לחגוג את זה עם מי שנוכח בחיים שלי.

מה זה נקרא "להיות נוכח" בחיים של מישהו?

האם לקבוע ולבטל, זה להיות נוכח?

או לקבוע ולאחר משמעותית ברמה של שעות שצריכים אותך וסומכים עליך, זה להיות נוכח? 

האם לקבוע וללכת לישון, זה להיות נוכח? 

לא לשוחח על קשיים עד שזה מתפוצץ, זה להיות נוכח? 

לא להלחם עלי, זה להיות נוכח?

אולי אני אגואיסטית אבל אני רוצה הכל. 

הכל.

יחד עם אדם אהוב.

אני רוצה "תשוקה ריגושים וחוויות סוערות"

סקס מטורף שלנו  ובדסמ עמוק וכואב וקושר.

אבל, 

אני גם רוצה שיתוף. אמיתי.

לישון אצלך ושאתה תישן אצלי,

וארוחות שישי בערב עם או בלי הילדים,

וגם ארוחות חג.

וטיולים בשבת,

ומסעדות,

ומועדונים,

ולטוס יחד לחול,

ולקשור גורל. באמת. שנים קדימה.

ולהכיר לך את הילדים ושאני אכיר את שלך. ולעשות דברים איתם.

ולהניח לסלולרי בצד ולהנות מזה.

ולצחוק.

 אני רוצה ה.כ.ל.

בגלל שאני גם נותנת הכל. את כל כולי.

כל מה שאישה יכולה לתת לגבר.

ואם אני נותנת ללא עכבות , אני רוצה לקבל ללא עכבות.

זה לא עושה אותי אגואיסטית. רק אחת עם לב ענק שמאפשרת הרבה למי שהיא אוהבת .

רק אחת שרוצה זוגיות אמיתית ולא בכאילו.

לא כותרת שלה ולא משחק שלה אל מול חברים כשנח. 

אלא באמת באמת.

באמיתי.

אני לא אתפשר על פחות.

גם אם זה אומר שאהיה קצת לבד.

על הבירכיים במקלחת.

ידיים על הירכיים. 

פה פתוח.

"זה כל כך יפה ככה"

הראש כבר לא איתי, הראש שלי אצלו על כף היד, זה לא משנה בכלל מה הוא יגיד עכשיו, מה הוא יבקש/ידרוש אני אדחק בעצמי לבצע. כמו סטייק, עכשיו אני עשויה וואל דאן.  זה רק לקחת.

מלאה ברוק, שתן וקיא של עצמי.

הוא מזיין לי את הפה, ולא מאפשר לי להזיז את הראש כשעולה לי ריפלקס ההקאה.

הוא מחזיק לי את הראש חזק, ואני מריירת עליו מיצי קיבה בצורה בילתי נשלטת, והוא ממשיך לזיין לי את הפה.

יש לי דמעות שיורדות לי מהעיניים ללא בכי, ללא יללות. דמעות קטנות של כניעה שנופלות לנוכח הדברים הוא אומר.

~~~~~~~~~~~~~

כשמתחיל קשר של שליטה יש לו עלייה טיבעית ברמות העוצמה.

זה הגיוני, לי לפחות, שהמפגשים הראשונים יהיו סולידיים יותר, הכרותיים וככל הזמן יעבור, ההיכרות הדדית תאפשר דרור לייצרים האפלים יותר של הנפש. תיצור אמון, גם בצד הדומיננטי.

אבל שום דבר לא הכין אותי לעליה שכזו. 

ובמידה מסויימת זה בדיוק מה שהייתי צריכה, האטרף הזה, שהפתיע אותי בעוצמתו.

~~~~~~~~~~~~~~

הקשירה של הרגל- קרסול לירך- מהממת. מגבילה.

אני אוהבת להיות קשורה זה מכניס אותי לסטייט אוף מיינד של נתינה. חוסר האונים מאפשר לי לנשום.

ואז הוא מגלה שהויברטור לא עובד.

פאק בכוננות.

והוא כועס. 

וכל מה שקורה אחרי זה מרגיש כמו עונש.

וזה לא רק המעשים הפיסיים שקשוחים לי פתאום פי כמה, זה המילים הנאמרות שעושות לי חתכים של אלפי סכינים על הלב.

המנטאלי קשה לי פי כמה מהפיסי. 

שליטה כואבת יותר מסאדיזם. מנגנת יותר במאזוכיזם הנפשי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני עדין על הבירכיים, הוא מורה לי להסתובב ולהרים את התחת.

בכל זמן אחר הייתי יודעת בדיוק מה הולך להגיע. עכשיו לא. אולי הייתי יכולה לנחש אבל המח שלי כבר מחוק.

"יותר גבוה"

אני מצמידה לחי לריצפה ומרימה את התחת באוויר , רק כדי להרגיש את הכאב המפלח של הזין שלו חודר אותי, ללא הכנה, ללא חומר מסכך לתוך החור הצר.

אני צורחת מהכאב ורק בקושי רב מצליחה להחזיק את התנוחה בעודו הולם בי חזק וכואב מאחור.

השלב מסויים אני מפסיקה לייילל מכאב, מםסיקה להתייפח מבכי, הגוף שלי צונח מטה, וכאב מכניע אותי. 

אני שתוקה.

"עכשיו את שלי. עכשיו את באמת שלי"

~~~~~~~~~~~

אנחנו בסלון משחקים בוורמס.

הוא קורע אותי עם כל הפצצות הקטנות והמעצבנות  אלה. 

אני חלודה, לא שיחקתי כבר מלא שנים.

וזה מצחיק. 

ממש מצחיק.

וכיף אדיר.

"אני יודעת מה לקנות לך ליומהולדת"

"זה עוד הרבה זמן, אלוהים גדול עד אז. עד אז את כבר תמצאי בן זוג"

"או אתה, בת זוג" אני חושבת ולא אומרת בקול.

אני קצת כמו החתולה שלי.
היא לבנה ומהממת ויש לה אופי מושלם נעים ועדין.
היא מתמסרת אלי בחיבוקים בבוקר ובערב וניכר עליה שהיא אוהבת אותי.

אבל היא חתולה נטושה.

מישהו עבר דירה והשאיר אותה לבד בלי בית, עזובה נטושה ורעבה, עד שאני החלטתי לקחת אותה.

אני ילדה נטושה תכלס :).
מאבא, שעזב כשהייתי בת 3 בגלל עניינים שהיו לו עם אמא שלי ושהם ממש לא ענייני.
הוא רוצה קשר עכשיו. אני מתקשה. כי אין בי אהבה ויש בי כעס על הנטישה ועל הרגשות הקשים שזה מעורר בי כאדם בוגר. על השריטות שזה עשה לי.
מאמא שלי.

קשה לי לסלוח להם עד כדי בילתי אפשרי.
לאבא שלי יש סרטן שלב 4 ויש לי נקיפות מצפון שאין לי בלב סליחה כלפיו.

נטישה היא שריטה עמוקה עמוקה עבורי.
מאוד. יותר מדי.

אני יכולה להכיל הכל הכל הכל. בחיי.
אולי לכעוס, אולי להשתולל קצת,  אבל בסוף של יום  הכעס ישכח לי ואני אכיל ואמשיך לאהוב.

הכל , חוץ מנטישה.

אני לא מסוגלת להכיל נטישה.
כי זה עמוק מדי בי.
זה שובר בי אמון כלפי הבן אדם.

כי זה להיות שוב, באיזשהו מקום, אותו המבוגר האהוב שתפקידו הבסיסי היה להגן עלי ולהיות איתי, ושהוא מאכזב . כמוהם.
זה יושב לי על אותה הנקודה.
אותו הכאב ואותו הצער, העמוק מדי, הקדמוני מדי.

והייתי יכולה אולי, למחול על האגו על כל דבר אחר, אבל לא על זה.
לעולם לא על זה.

אני צריכה מבוגר אחראי.
כזה שיגיד בקול שהוא רוצה להיות פה, שאני חשובה לו. שהוא אוהב אותי.
ושיוכיח את זה על ידי כך שישאר שם גם כשקשה.
כי זה קל להיות שם כשקל. כששמח. כשנעים וכשמרבית הצרכים מקבלים מענה.
זה הרבה יותר קשה להיות שם, כשיש מטען, וקושי, והאדם שמולך סוער בכאבו.

זה הרבה יותר קשה לדבר עם בן האדם שאתה טוען לאהוב אותו, מאשר לקום וללכת.

מאשר להעלם ולא להסביר.
זה הרבה יותר קשה מחוייבות אמיתית.

אם החתולה שלי תראה פעם את הבעלים שנטשו אותה, ספק אם היא תבוא להגיד להם שלום. ספק שהיא אפילו תסובב את הראש המתוק שלה. 

ואני קצת כמוה.

וכי אני ממש אוהבת תמונות :)

ואז הוא אומר לי שאני בעצם צריכה זוגיות.

והוא צודק כמובן.

אבל איזו?

הוא מציע להרחיב את מעגלי החברות. לוותר קצת על הבדסמ ולהסתפק בקינקי.

וזה באמת משהו לחשוב עליו.

ומצד שני? איך אני מוותרת על כל האטרף הזה שיש בין לבין בחיים שלי ושאני לא מצליחה ולא רוצה  לוותר עליו.

איך אני מוותרץ על הצורך שלי במקל?

גם לא תמורת אלף חיבוקים בלילה.

"אולי פולי", הם מציעים לי.

אולי.

ואולי זה משהו מאפשר.

ואולי אני כבר לא אוכל לחזור למונוגמיות בחיים. לא מאמינה יותר למילים או הבטחות של *אף אחד*.

זה רק אני עם עצמי בעולם. כך היה עד עכשיו, כך יהיה לתמיד כנראה.

מספיק רק שמישהו ירצה להיות לא מונוגמי איתי.

אבל, בסופו של יום, לחזור לחבק אותי בלילה. 

ולבנות משהו יחד, שהוא בר קיימא, ויש לו עתיד.

שתשרור בינינו אהבה, וקשירת גורל וסקס.

שאני לא ארגיש לבד בעולם.

יש דבר כזה?

אני לא בטוחה.

~~~~~\\\\~~~~~

היד שלי חודרת לתוך הכוס שלה. 

תחילה 4 אצבעות. ואז החמישית ואז הוא עוזר לי ומחדיר לתוכה את כל היד, 

כשהיד בפנים אני מאגרפת אותה.

ומזיינת אותה טיפה בעוד היד השניה מלטפת לה את הדגדגן.

היא מהממת שאין דברים כאלה.

הזין שלו בתוך הכוס שלי תוך כדי ואני משפריצה את חיי החוצה. בלי שליטה בכלל. 

כל המצעים רטובים, כל הריצפה רטובה. הראש שלי מסתובב מעונג, מהעונג שאני שומעת שהוא גם שלה.

~~~~~\\\~~~~~

היא רוכבת עליו.

אני מתקרבת עליה מאחורה עם הסטרפאון. וחודרת לאט. עם הרבה שמן..

ואני שוב שומעת את ההנאה שלה.

וזה כיף.

ותחושות אחרות.

וזה בכלל לא סקס.

זו תקשורת שמתנהלת בשפה אחרת,

והיא רהוטה,

היא כל כך רהוטה שהיא מהממת.

ואני נעלמת לרגע בה, ובו, ובתקשורת שאנחנו מנהלים.

~~~~///~~~~

הוא גמר ולוקח כמה דקות לעצמו למנוחה.

אני והיא שוכבות ומתלטפות ומפטפטות.

והיא נעימה לי כל כך.

בא לי לשמוע אותה. ולהריח אותה. ולהרגיש אותה.

ואני בכלל לא לסבית.

אבל בא לי שהרגע הזה לא ייגמר.

~~~~///~~~~

אפשר לתאר את מה  שהיה הערב.

אפשר לתאר מי נכנס למי ומתי ואיך.

אפשר.

אבל שום דבר שאכתוב לא יתאר בעצם את הכיף שהיה לי הערב.

ואת ההבנה, כמה זה קל, כשזה כיף,

ואיך זה צריך להיות-

נטול אגו.

אני נעה על הציר הזה כל הזמן.

לפעמים אני מתבלבלת ומאבדת דרך. והצורך האישי שלי , החוסרים שיש לי, מכניע אותי מעל הכל. 

ולפעמים הדבר הזה בוער בי כל כך שזה לגמרי אני.

האמת היא שזה כנראה מאזן. 

ממש כף מאזנים שצריך לשמר אותו נוטה כמו שצריך. פעם ככה. פעם ככה.

מה היא סאבית?

מה היא אני כסאבית.

כתבתי את זה בפאיקנג 2017. 

זה עדין נכון. כי זו תפיסת עולם.

כי זו מהות.

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=93212&postid=606099

אנחנו חיים עכשיו, אז בוא נחייה.
עד לשד העצמות.
עד הסוף.
עד שנמצה.
עד שנשלב את האטרף בשגרתי, עד האיזון הדק שימלא את הנפש והלב.

בוא ניקח את זה בקצב שלך. בין כה וכה אתה עוד לא הראת לי הכל. אני יודעת. אני רואה את זה בעיניים שלך.שומעת את זה בין השורות.

אם מתחשק לך לצאת עם זה מגבולות המיטה- אז צא. וקח את זה עד היכן שתירצה לקחת אותי בעצם. עד היכן שמתחשק לך לחקור את העומקים של הדבר הזה. את הגבולות האמיתיים שלי ולא את אלה שאני אוהבת לצייר.
עד היכן שתסכים ותאפשר ועד היכן שזה טוב לך.
כל עוד יש בך התאווה כלפי והסקרנות.

כי המילים שלך שנאמרות, והפינה האפילה בנשמה שלך, זו שאתה נותן לי לראות טיפין טיפין, בונות בי סאבמישן.
וכשיש בי סאבישן כלפיך? זה בכלל לא משנה מה תבקש.

נעמי, רגוע  פרוע עוטף.
עוד בחורה. עוד בחור. עוד לפעור את התחת חזק. עוד זעקה שלי וגניחה שלך ואולי הפוך. עוד ערבוב של נוזלים ותחושות. עוד וי בסימון החגורה. כן, מה שתירצה.

וכשאני איילל ואבקש ממך שתפסיק, כמו שיללתי לך אתמול, זה כי הנשמה שלי מנגנת מנגינות בגוף.
זה לא רק כי כואב לי החזה מהחבל החונק אותו. זה לא רק כי התחת מוצלף וזה כואב פתאום לפרקים כי הראש במקום הנכון, זה לא רק כי אתה מפלח את אחורי באגרסיביות מטורפת.
לא לא.
אלה בכלל לא יללות.
זו שירתה של הנפש שמוצאת את פורקנה תחתיך.
שמשפריצה את דרכה דרך החור הרעב הרטוב, כשהחור מאחור נדפק עד כלות.

ואז אני עיסה ללישה. סאבית.
קח אותי עד לאן שתירצה.

את הלילה הזה תכננתי במה שנראה עכשיו כמו חיים אחרים לחלוטין.

ואני בטוחה לגמרי שאם היו מתקיימים במתכונת המקורית- לא כך היו נראים.

הערב מתחיל בהכנות.

אני מפנה מקום.

יש לי סלון קטן ואני צריכה לארח הרבה אנשים. 

עוד 4  זוגות.

כל הדברים עפים לחדר השינה, שולחן הסלון מוזז לצד. עליו ועל מזנון הטלויזיה אני פורסת צעצועים. מקסימום , אני חושבת לעצמי- דקורציה לכניסה לאווירה.

כסאות מוצבים מסביב.

זורקת כמה בורקסונים לתנור. קצת ירקות. יין.

הם מגיעים לאט. תחילה אנחנו כולנו מפשירים. יושבים במרפסת ומפטפטים. מכירים. 

נכנסים הביתה.  נועלים את הדלת. ואז האטרף האמיתי מתחיל.

משחק הוא טוב רק כפונקציה של המשתתפים בו. ולמזלי כל המשתתפים היו עם ראש פתוח וזורם. היה ערב מלא צחוק כנה. כייף.

לא היה מי, שולט או נשלטת,  שישבו בצד.

משימות עפות באוויר. וככל שהערב מתקדם, המשימות נועזות יותר. כייפיות יותר. מחייכות יותר. נוצרת דימניקה. משחקיות. שחרור.

אוהבת סיטואציות כאלה.

הנשלטות בעירום מלא או חלקי.

שולטים לבושים.

משימות עם הבנות היו מגרות ממש.

טעים.

אני אוהבת לחלוק מיניות עם בנות שכאלה. חמות. ראש ענק ולב ענק עוד יותר. מקבל ופתוח.

מספר ההצלפות בכל משימה רק עולה. 

לא יודעת כמה הצלפות קיבלתי בסוף סהכ. 

אבל הייתי מהמרת על לא פחות  מכ 200 סהכ. 

ואני לא היחידה שחטפה. כולן חטפו. 

אבל הכאב שהשאיר עלי את חוטמו היה ההצלפות בשדיים. אני לא רגילה לקבל כאב בשום מקום אחר מלבד התחת, ומנטאלית, זה היה לי עוצמתי במיוחד. התוצאות ניראות עלי בבירור הבוקר.

הערב התחיל סביב 2200. ורק ב 0200 התחילו השאלות הראשונות בסגנון "מה השעה בכלל"?

הזמן טס.

תודה רבה לכולכן וכולכם שבאתם,

שכיבדתם אותי בנוכחותכם ובהוויותכם,

ושהשארתם לי זיכרון מתוק כל כך!

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=114195&postid=1358407#anc

יהיה עוד!

אני לא טובה במשחק הזה, של העמדת הפנים.

נכשלת בו.

מחייכת ונכשלת. לאורך כל הדרך.

אני מי זאני. לא פחות. לא יותר. 

ואני די גאה בזה.

נקודת הרתיחה קרובה.

אבל יש לי אמונה בי. בסאבית שאני. ויש לי אמונה בבדסמ כפי שאני מבינה אותו.

יש לי אמונה שככל שאני אהיה יותר סאבית כלפי הדום שלי, ככל שאני אהיה מדוייקת יותר, מכילה יותר, נכונה יותר לו, ככל שאשכיל להבין בעצמי מה הצרכים ורצונות שלו, ככל שאתן לו,

וככל שאמתין לו עם צרכי לכדי החלטתו- מתי ואיך וכמה, כך הוא ירצה לתת לי הכל.

כמעשי תגמול דום לסאבית.

קצת כמו שמרויחים קולר, כשיש לו משמעות. בעבודה קשה והשקעה והתמסרות.

בצעדים מדודים.

בהדדיות.

ואני רוצה הכל.
אני רוצה רגש ואהבה של גבר לאישה.
אני רוצה שליטה וסאדו.
אני רוצה חברות.
אני רוצה עתיד וקשירת גורל אמיתיים. ערבוב של דם בדם.
אני רוצה עזרה הדדית אמיתית וכתפיים רחבות להשען עליהם כשקשה.
אני רוצה איש אמון בעולם הבודד הזה שלי.
בדיוק כמו שכתוב אצלי בפרופיל- אני רוצה להרגיש ביטחון  ושאכפת ושאני בעדיפות. בעיקר בעדיפות.

אני רוצה להתגאות במה שיש.

ככה זה צריך להיות? לא?
אחרי כל המשחקים והרדידות והכיף והריגוש,

אחרי שהדלת נסגרת מהאטרף וכל מה שנשאר הוא פעימות הלב בחדר חשוך של ירח מלא,

זה לא ההארד קור של בדסמ מאזוכיסטי?

של בדסמ בכלל?

אני עדין מאמינה בבדסמ.