נראה לי שהתקלקלתי.
פעם חמישית או שישית שאני מנסה לכתוב ופחות יוצא לי.
אולי קצת נשבר לי לתאר סשנים, עם משתתפים אחרים או ביחידות. אולי זה יחזור ואולי לא.
החדווה לחוות אותם כבר כנראה לא תיעלם. גם לא הרצון בעומק של סשן שעושים מתוך היכרות והתמדה ובניה , ורצון הדדי להעמיק בתהליך איטי מתוך הבנה שקסם קורה רק כך. כי קסם אמיתי הוא ריגשי. שם טמון הבדסמ הרציני והעמוק. ברגש.
בלעדיו זו סתם טירחה וטכני ועבודה קשה ומיותרת.
אז נמאס לי לתאר קשירות כואבות בחזה עד שהוא משנה ציבעו לשחור,
או חבל סביב הצואר, כשהוא קצת לוחץ לא לוחץ, ואני מפחדת, אבל לא משתמשת במילת הביטחון והפחד הניכר שלי לא מלחיץ אותו,
או מציצות והצלפות בקיין תוך כדי באחורי וביריכיי וזה ממש כואב לי כי זה ללא חימום והוא מודע לזה וזה בכלל לא מזיז לו,
או פלאג שנדחף בכח אלי, בלי שאני מוכנה,
או זין שנכנס מיד אחריו,
או מילים שנאמרות שנוגעות במהות הפנטזיות הכי מלוכלכות שלי, בלב ליבה של הזוהמה האישית,
או האורגזמה שאני צורחת כשהוא חודר לי סוף כל סוף לכוס וכמה זה נדיר לי לגמור גמירה דגדגנית כשיש זין בתוכי.
משהו התקלקל לי בכתיבת סשנים.
לא הולך.
במקום זה הרבה יותר נעימה לי ההבנה שאתה לא שורץ פה ושאתה רוצה בי. לא באמת מחפש. לא משתולל. ולמרות שכל הקלפים פתוחים על השולחן, המקום הבדסמי שלי בחייך הוא שמור לי ורק לי.
והמקום שלי אצלך ברור ומוצהר.
וזה עושה לי להרגיש יציבות.
ולהרגיש, באופן פרדוקסלי לקלפים הפתוחים, בעדיפות.