ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

יומן מסע

פעם זה היה קובץ מחשבות.
חלון נוסף לחייה, נטול הפנטזיה, של נפש אקסהביוניסטית.
שהתפתח למקבץ חויות שדיברו לנפשי.

זה כבר מזמן יומן מסע.
לפני כחצי שנה. יום שני, 3 בנובמבר 2025 בשעה 11:25

הטקסט הזה בפייס.

גם הוא חשב זה טקסט יפה.

 

☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆

 

דברים שלמדתי על זוגיות אמיתית... 

1. יש משהו כמעט קדוש בלישון מחובקים.

לא רק המגע, אלא הידיעה שיש מישהו בעולם שבוחר בך בכל לילה מחדש.

 

2. כשאתה מתבגר, אתה מבין שלא צריך עשר.

צריך אחת.

אחת שמרגיעה את הרעש בראש ופשוט עושה לך חשק להיות גרסה טובה יותר של עצמך.

 

3. אהבה שלא אומרים בקול, מתפוגגת.

אם אתה מרגיש, תגיד.

בלי משחקי אגו, בלי מי אומר קודם.

הלב לא נועד לחכות לתזמון הנכון.

 

4. זוגיות זה לא מזל, זה בחירה יומיומית.

לקום בבוקר עם מחשבה איך להיות טוב יותר עבור מי שנמצא לידך.

 

5. אגו הוא האויב הכי גדול של אהבה.

ברגע שמנצחים את האגו, מנצחים את הכל.

 

6. לתת זה כוח.

לראות אותה מאושרת בגלל משהו קטן שעשית, זה סיפוק שאי אפשר לקנות בשום מקום.

 

7. לא הולכים לישון כועסים.

מדברים, פותרים, מנקים את הלב.

הלילה נועד לשקט, לא לקירות מתוחים.

 

8. לשמור על הדברים הקטנים.

כן, גם על לא לצפות בפרק של הסדרה בלעדיה.

זה אולי נראה שטותי, אבל זה מסר של אנחנו.

 

9. תקשורת זו אהבה.

לדבר, לשתף, לשאול, להקשיב.

לפעמים מילה אחת פותרת ימים של כאב.

 

10. להיות חברים.

לפני רומנטיקה, לפני הכל.

כשאתם חברים אמיתיים, כל דבר הופך לפשוט יותר, לבטוח יותר, לבית.

 

זוגיות טובה לא נופלת מהשמיים.

היא נבנית משני אנשים שמוכנים לעבוד, להרגיש, ולהגיע אחד לשני בלי מסכות.

לפני כחצי שנה. יום שבת, 1 בנובמבר 2025 בשעה 12:45

 

כל החיים הבדסמים שלי, שבנתיים כבר צברו קילומטרג' לא רע בכלל- הן בותק והן בעומק החויות, כמעט תמיד פורסמו לראווה, פה בבלוג. 

כמעט מההתחלה. 

לא מעט גם עם תמונות.

אף פעם לא חויות מומצאות או דימון או פנטזיה.

 

לא מעט הייתי כותבת גם אהבה. רגש אמיתי שאני חווה אותו בחוזקה, כשאני מרגישה בטוחה ומוגנת במיוחד. כשאני מרגישה שמקשיבים לי ודואגים לי ואני לא לבד. כשעונים על הצרכים הכי עמוקים ואפלים שלי. רואים אותי.

 

אקסהביוניזם טהור מהול בצורך בגאוותנות, ובצורך לא קטן בולידציה. בתוקף. אני כותבת משמע זה קרה, קיים ואמיתי. כי לפעמים גם לי קשה להאמין כנראה. אני כותבת משמע אני קיימת. 

 

עכשיו אני כותבת פחות.

 

 אולי כי אני יודעת עכשיו שזה קורה. יודעת במובן הפילוסופי של המילה. 

גם אם אני לא רואה את זה שחור על גבי כלוב. 

אולי כי אני מרגישה ולידציה במילא. בעצם היותינו, מדברים שאחנו עוברים יחד, מהחיים שאנחנו חיים. אולי אני קצת פוחדת שאם אשחרר את זה לאויר הכלוב, זה יהיה יותר של כולם וקצת פחות שלנו, שלי. 

דבילי שכזה.

 

 

 

 

יש לי, אתה יודע מה? אולי אפילו לראשונה בחיי, מעין חשק כזה, לפעמים, לשמור על חלקים מסוימים בנו- לעצמינו. 

 

זה לא שאני לא יכולה להיות ורבלית פתאום, ולא לכתוב על הפעם ההיא של קיין עד דם במועדון, או זיוני תחת אגרסייבים עד שאני מתקשה ללכת יום למחורת. 

יכולה גם יכולה לתאר אותך לוקח אותי. כמו שגבר יכול וצריך לקחת אישה. כמו שצריך לקחת אותי. בכח. 

וואלה יכולה :)

אולי עוד החשק יחזור פעם. 

אין לדעת.

 

אני גם ניהנת כשאתה כותב עלינו. מתאר את מעללינו ברהיטות שרק אתה יודע להשתמש בה. 

בפירוט ובזימה. 

בשובבות.

נהינת מהתיאורים שלך אותנו. 

 

מוזר , אה? 

 

זה פוסט לא קוהרנטי שכזה, כי אני יודעת מה אני רוצה לכתוב , ועדיו אני מתקשה להוציא את זה כתוב. 

או כתוב טוב.

עם הפואנטה הנכונה.

והמוסר השכל שאני מכוונת אליו. 

מוזר השכל :)

 

המוזר השכל תמיד יותר חלש כשמסבירים אותו, אה? 

כמו בדיחה טובה. 

 

אבל כשהמוח לא קוהרנטי מתערבב לי עם הרגש, אין מנוס. 

 

אני אוהבת אותך.

 

ככה פשוט.

 

 

בלי מילים או איתם. 

 

 

ועכשיו שיר. 

קיטשי לא פחות ממני.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני כחצי שנה. יום שלישי, 28 באוקטובר 2025 בשעה 12:58

מי היה מאמין למילים האלה ב1940 :)

 

עכשעו שאלה להמונים 

אני היחידה שהשיר הזה מחרמן אותה?

 

 

לפני כחצי שנה. יום שני, 27 באוקטובר 2025 בשעה 15:10

חלק מהקשרים הכי חזקים הם אלה שעברו גיהינום וחזרו ממנו.

אלה שהגיעו למקומות חשוכים, שבהם שני האנשים עמדו פנים אל פנים מול דברים שמעולם לא חשבו שיצטרכו להתמודד איתם – לא זה בזה, ולא בעצמם.

 

אצל זוגות שהצליחו לעבור משהו גדול, כמעט אף פעם זה לא נפתר בזכות מחווה גדולה או רגע מכריע אחד.

זה קורה כי הם הפסיקו להתחמק מהשיחות הקשות.

הם התחילו להקשיב גם כשהיה לא נוח, התחילו להתנצל עוד לפני שהרגישו שמבינים אותם באמת.

 

הם בנו אמון ועמידות , לא על ידי הבטחה ש"זה לא יקרה שוב", אלא על ידי הופעה והתמודדות אחרת לגמרי בפעם הבאה שזה כן קרה.

 

ביחסים, יש לנו בחירה: או להתחמש ולהגן על מי שאנחנו כבר חושבים שאנחנו, או לצעוד אל תוך האש  ולתת לה לגלות לנו מי אנחנו יכולים להיות.

 

זה הדוג’ו של מערכות היחסים – המקום שבו אנחנו לומדים לנשום בתוך אי־נוחות, במקום לברוח ממנה.

המקום שבו אנחנו מפתחים את היכולת להישאר פתוחים דווקא כשכל מה שבא לנו זה להיסגר.

המקום שבו התנצלות הופכת לשער  שדרכו האמת נאמרת, אבל בכף יד פתוחה.

 

שם אנחנו מפסיקים לשאול “האם הקשר הזה עובד?” ומתחילים לשאול  “מי אני הופך להיות בתוכו?”

 

כששני אנשים מוכנים לעמוד יחד בתוך האש הזו ולהיות מעוצבים על ידה, מה שהם יוצרים זה לא רק קשר.

זו סוג של חניכה  לתוך אהבה שמפתחת אותך, ולתוך עצמי שעדיין לא פגשת.

 

זה הנתיב.

ומי שבוחר בו  משתנה לנצח, כי הוא מגלה מי הוא באמת.

 

 

******

 

 

1. תרגום של טקסט נהדר שנתקלתי בו במקום לראות עונה ראשונה של פארגו.

 

 

2. אולי זה יסביר טוב ממני, למה אני ממש, אבל ממש לא סתומה :)

 

לפני כחצי שנה. יום ראשון, 12 באוקטובר 2025 בשעה 13:25

איזה עונש מגיע לשולט/סאדיסט/אבא יקר , שנמצא במילואים (כן כן. עדין. ולא. לא רואים סוף. סתמו),

 

בזמן שהנשלטת האהובה שלו,

 

פאקינג,

 

עוברת דירה? 

 

 

 

 

 

 

נ.ב

אף שולט/סאדיסט/אבא לא נפגע בעת ביצוע סקר זה

לפני כחצי שנה. יום שישי, 10 באוקטובר 2025 בשעה 9:56

 

 

לפני כחצי שנה. יום שלישי, 7 באוקטובר 2025 בשעה 15:31

לפני כחצי שנה. יום שישי, 3 באוקטובר 2025 בשעה 9:21

התחלתי לכתוב פוסט מגניב כזה , חצי מתבדח, על זה שגרטה חזרה כי בעצם היא נדלקה על חייל קומנדו של חיל הים, וממש התחשק לה סשן פרוע בדסמ פורנו האב סטייל בתא המעצר. 

על מזרן מטונף, מלוכלך, באזיקים. היא גם פומבית, הילדה, בנוסף לכל.

והוא גר באשדוד, ולא מאשרים לה עלייה. אז איזו ברירה נוצרה לה? 

 

זה הכל סביב סקס בעצם. וזין. 

 

אבל אז נזכרתי שלא הרבה פעמים כתבתי פה בפוסט פוליטיקה, כך שבואי חשו,  לא נתחיל גם כעת.

 

חוץ מזה, איך אפשר שלא להבין את חיבתה  העמוקה לגבר עטוף במדי זית. שהרי החייל הפרטי והסקסי  שלי ישן שנץ, אחרי לילה קשוח עם רימונים וניצרות משוחררות. איך אני יודעת? קיבלתי סרטון. 

 

אז אני ממשיכה לרייר על המדים הטקטיים שלו,  המקופלים ומוכנים כבר לשבוע הבא.

 

זה  סקסי במיוחד בעיני,  משלים לי את הרגשת הביטחון. 

כמו המכות.

שאם הוא מסוגל להרביץ לי ככה, כמו שהוא מרביץ לפעמים, מתוך מקום של אהבה ותשוקה וסיפוק, אז לבטח הוא ידע גם להגן עלי פיסית, מתוך מקום של הגנה, אם אי פעם זה יגיע לזה.

זה משהו שאני לא יכולה לתת לעצמי. יכולה המון לבד. אבל לא זה.

 

כך גם השירות שלו בצבא. הוא שם, בין השאר כי הוא שומר עלי. לא על כל ישראל. לא על הגבולות. עלי. 

 

ואני יכולה לשחרר להיות בטוחה. 

בזרועותיו. 

 

 

 

~~~~~~~~~~

 

בלילה אחרי שהוא הגמיר אותי וטיפל בי, הוא עטף אותי בחיבוק עמוק שהיה חסר לי כל כך, ואמר שהוא התגעגע לזה. 

והאמנתי לו. 

והתגעגתי גם אני. המון פשוט.

הרגשתי את הגוף שלי כמהה אליו, בוער, ומתגעגע אליו, בעודו לידי, נושם לי לתוך האוזן. 

 

 

אין מקום שאני אוהבת להיות בו יותר מאשר במיטה שלך, בחיבוק שלך. 

ואתה יודע משהו, אני חושבת שאני מוכנה, קצת כמו גרטה, לעבור בישבילנו דרך ומרחק. וכל מה שצריך.

 

~~~~~~~~~~

 

אני אוהבת בון ג'ובי.

כן. 

אני יודעת.

תרגיש חופשי להעניש אותי בהמשך.

 

 

 

 

 

לפני כחצי שנה. יום שישי, 19 בספטמבר 2025 בשעה 15:22

 

איזה שיר מתוק זה, נכון? 

 


אתה קצת רחוק, ויהיה ככה עוד זמן. זה משאיר אותי לבד עם יותר מדי מחשבות (כן, מסוכן, אני יודעת 😏).

בכלל יש לי נטייה כזו לחשוב הרבה יותר מדי ובסוף להגיע לכל המסקנות הלא נכונות :)

 

 

אולי אני צריכה לחשוב פחות. כאילו שזה קל למשוגעים כמוני.

 

 

 

תגיד… אנחנו באמת משוגעים? או שכל אחד מאיתנו פשוט משוגע בדרך שלו, ורק לפעמים אנחנו עושים מבחן התאמה – לראות אם השיגעון שלך מסתנכרן עם השיגעון שלי?

כי אצלי, המשוגע לא יושב בשקט. אף פעם.

הוא לובש אוברול כתום, זרחני וצעקני, עושה דרמה, לך ולי, ולי ולי, ואתה זה שנאלץ לחלק לו כדורי הרגעה ולדאוג שהמשוגע שלך לא יתחיל לרקוד איתו ריקוד אינדיאני באמצע הסלון ולפזר עיגולים של עשן לכל השכנים.

לפעמים זה עובד לנו. לפעמים קצת פחות. ולפעמים שומעים את קריאות החיזור, ואת צבעי המלחמה הצבועים על העור הרגיש, בקולי קולות.

 

אבל אולי ככה זה תמיד היה. גם כששיחקנו אותה “שפויים”, היינו בעצם סטלנים על טריפ – אנדורפינים, דופמינים, אוקסיטוצינים.


אומרים שלא מומלץ לערבב אלכוהול.

אולי כשתחזור תעזור לי להחליט אם כדאי לערבב משוגעים.

 

 

לפני כחצי שנה. יום רביעי, 17 בספטמבר 2025 בשעה 13:48

זה יותר שווה כשזה מהמילואים!!!!

 

 

בקבוק היין נשמר, ויפתח יחד איתך!

 

תודה, גבר שלי.