יומן מסע

כמה שהחיים שלך היו לבטח יכולים להיות הרבה יותר שלוים בלעדי. 

 

תחשוב על זה, 

 

בלי אף אחת שתנשך אותך נשיכות קטנות ומעצבנות לתוך בית החזה והסנטר בדיוק בשניות האלה שאתה מת להרדם, ובלי אף אחד שתגנוב לך את השמיכה או תחמם עליך רגליים קפואות כשגם אתה בשיא הקור. 

בלי אף אחת שתתקע בך אצבעות באמצע הבטן, רק כדי למנוע ממך לישון ולהמשיך לפטפט איתה באמצע הלילה, 

בלי אף אחת שתשגע אותך עם תוכניות מפורטות לפרטי פרטים מיותרים ואזוטרים לגבי אירועים שאולי יקרו בינינו עוד כמה שנים ואיזה חיים ננהל אז, 

 

בלי אף אחת שתדאג, או תחשוש, או תפחד. 

 

בלי אף אחת שתתכנן מדי, ותדבר מדי ובכלל- מדי. הרבה יותר מדי - מדי.

 

כל כך הרבה יתרונות היו יכולים להיות בחיים שלך, שלפעמים גם אני לא מבינה למה ואיך זה,

שכשאני קצת נושכת,  או מעצבנת עם האצבעות, אתה תופס בחוזה, לא מחזיר, מחנך, מרסן.

וכשאני קופאת מקור, אתה מכסה אותי בשמיכה ומכין לי כוס תה, 

וכשאני מפטפטת, אתה מסנן מה חשוב ומה חשוב פחות. פרופורציונלי.

וכשאני דואגת אתה מרגיע אותי.

וכשאני מתכננת יותר מדי אתה מתעצבן.

 

ואיזה מזל בכלל יש לי, שיש *לי* מין שלוה שכזו.

 

 

זיין אותי שקט. 

רגוע. נעים. מלטף. עם מבט עמוק בעיניים וזיעה מתערבבת. עם אוירה של רוגע ונשיקות חמות. עם ליטופים מרפפים. עם החומר ממנו כתובים רומנטים מתקתקים.

 

זיין אותי מתפרץ. 

מאפס למאה. תאנוס. תיקח. תכבוש. אל תשאל. אל תבקש רשות. אל תתנצל על מה שיש. אל תתחשב. טורנדו. 

 

זיין אותי מרוסן.

במידה. כמי שיכול אבל בוחר שלא. כנס לאט. יותר לאט. עוש יותר לאט. תן לי לבכות לכל אורכך. אל תתפתה להקשיב לתחנוני. תחזיק אותי ואותנו על קצה הייצר. 

 

זיין אותי מחושב. 

שקול כל צעד. בחר בדרך. התווה את הלילה הקרוב. תעשה תוכניות. תעמיד בהן כלשונן. תכנן את הקרוב והמתוק והלא צפוי. בצורה טקטית עם כוונה אסטרטגית. 

 

זיין אותי פראי.

לא מבוית. לא מסונן. ללא פילטרים. אינטסטנקיבי ומהבטן. מתוך האמת הפנימית שלך. 

 

 

על חמישה זיונים עומד הלילה.

וחמשיתם שלך. 

 

 

שנה טובה , גבר שלי. 

שהיא תיהיה בינינו- לכל הפחות כמו זו שחלפה.

 

 

הפעם הראשונה הזו, ממש ממש מפחידה. ואני, בניגוד למה שאפשר להבין מהפוסט הזה, דווקא סאקרית של פעמים ראשונות. הכל נראה לי גדול מדי וחדש מדי, ולא מוכר וזר ו... ו.... ו... 

וכן, זה זמני . וכן הכל יהיה טוב! הכל כבר טוב. 

ובכל זאת החדש מוזר לי כל כך.

גדול מדי. 

שקט מדי.

 

מחר כבר יהיה יותר רועש. ..

רועש טוב.

 

מה עושים עם דברים חדשים, גבר שלי?

איזו עטיפה צריך לקרוא כאן? ולקרוע? :)

איזה סרט לפרום?

 

יושבת עם רגליים על השולחן בסלון גמורה מעייפות, מזפזפת קצת בנטפליקס , ממתינה למים חמים. 

 

עידן חדש. 

 

שמכירים אותי מחוץ לאתר,

שנפגשנו כבר פנים אל פנים לפחות פעם אחת-

 

 

מוזמנים להרמת כוסית לכבוד האירוע!! 🥂

איזה אירוע? אתם יודעים!

ואם אתם עדין לא יודעים- תתקשרו. אלי או אליו.

 

מתי? 

במהלך השבוע הבא.

איזה יום?

מתי שנוח לכם. 

 

העל האש המתוכנן הקודם לימד אותי שקשה עד אי אפשר לתאם עם כולכם יום שמתאים לכולם.

 

כוסית 🍷או 🍸או ☕️ או 🥃 (הבנתם...)

ונשנוש עלי,

מתנה (או חיבוק חם) עליכם 😉. 

 

 

 

 

לפעמים כשאני קצת לבד, או שהחיים מזמנים לנו קצת בנפרד, או שהוא עסוק או משהו בסגנון,
אני מוצאת את עצמי חושבת על המגע שלו בי. אולי זה נראה שאני בוהה בטיוי, או בפון. כמו עכשיו ממש ברגע זה,  אבל המיינד שלי עסוק בך.
בך בך בך.
במשקל הגוף שלך עלי בעודך חודר אותי, מקבע אותי חזק אל תוך המזרון, אל האי תנועה והחוסר האונים שתחתיך שמנקה בי סטרס ופחד מהיסוד.
ביד שלך שפורטת עלי כמו על גיטרה מתוחה, מיישרת כל מיתר, מכוונת לאט. בודקת. מתקנת. מפזרת לחות. עד שאני צורחת מנגינה נכונה בדיוק בקצב המדוייק.
בנשיפות שלך לידי.
בקולות שאתה משמיע.

לפעמים כשאני לבד, אני חושבת עליך בדיוק איך שאתה כשאתה איתי.
ובאותם הרגעים בדיוק- אני כבר לא לבד רק עם עצמי.

כשיש מזג אויר כזה רומנטי, כמו עכשיו, אני הופכת רומנטית גם ותוהה למה אנחנו לא ספונים עכשיו באיזה צימר, שבו אתה אונס אותי בלי רחמים אחרי שהפלגת בי את מכותיך עוד יותר בלי רחמים, בדיוק כמו שאתה אוהב (כדי להתחמם כמובן, רק כדי להתחמם), ואני כבר באפיסת כוחות מדי מכדי להתנגד, והדבר היחיד שנותר לי הוא לשחרר איזו יללה של חניקת כאב כשאתה חודר לאחורי.

 

נכון שזו נשמעת כמו תמונה יפה?

 

 

בנתיים, 

אומרים שהצרות באות בצרורות, ואחרי שבוע שבו החיים סישנו אותי למשעי ויש איזו רגיעה נקודתית לפני הסערה המתוזמרת שבדרך, נותר לי לחלום על הצימר הזה.

 

יש להמשיך לחייך באופטימיות אל תוך הסופש העמוס שלפנינו. 

 

וואלה קשה להזיז את הגבינה, בעיקר כשהגבינה שיש לך די טעימה לך. בעיקר בעיקר כשאת מעריכה ומוקירה את מה *שכן* יש לך, ועוד יותר קשה להזיז אותה כשאין לך כח לתזוזות. והכי קשה, כשאת מפחדת. 

 

אומנם אני אף פעם לא היית אחת שפוחדת מאתגרים, ואפילו אתגרים משמעותיים, תוקף אותי לאחרונה פחד מהעתיד. 

פחד משינוי, שיהיה לרעה. כי כל כך , כל כך טוב לי. ויש לי כל כך הרבה בחיים. ממש ממש המון. 

 

אתה יודע מה,

בוא נעזוב את התוכניות לסופש הקרוב, וזין על המחויובות והעבודה הקשה.

 

בו נהיה ספונים במקום החדש שאליו הזזתי את כל חלקי הגבינה שלי, ותזיין אותי שם, עד שאכיר שם כל חריץ, בערך כמו שאתה מכיר את שלי.

יש חלומות שצריך להגשים. זה חלום טוב להתחיל איתו.

 

 

 

 

בדירה החדשה שלי צריך לתלות ג'מבו עם סוף מעוגל מעל המיטה. ואז אפשר להביא חגורת בטיחות כזו שמשתמשים בה לאבטחה בסנפלינג ולהשתמש ברצועות ראצ'ט על מנת לעלות את פלג הגוף האמצעי למעלה, ואז, כשהוא למעלה, לחבר כל גפה לכל קצה אחר במיטה עם חבל. אפשר עם פנים כלפי התקרה או עם פנים כלפי המיטה. אפשר גם לגוון.

יש לי אפילו מהיכן להביא ריתמה כזו, ולשנינו יש ראצ'טים זמינים.

 

זו המחשבה שעוברת לי בראש אחרי סשן החיבוק הבדסמי שהוא העביר אותי. אני כל כך אוהבת חוסר אונים שבעיני זה חיבוק. לא פחות. 

אז אני שוכבת שם ונוחתת אחרי אורגזמה אימתנית, וחושבת על המימוש של הקונסטרוקציה הזו שהוא תכלס בכלל לא בשמים. סספנשיין נטול שיבארי. (ולא זה לא זלזול בכל אוהבי השיבארי).

 

ואם נניח, נתקין 2 ברגי ג'מבו מעוגלים, ולא רק אחד, במרחק של כ 60 סמ זה מזה, אפשר יהיה להרים, באותו האופן בדיוק, גם את שני הרגליים. 

 

זה אפילו בטיחותי . מעל המיטה. 

 

כמות המשחקים החדשים שזה יאפשר מחייכת אותי. 

אני חולקת איתו את הרעיון. 

 

"מעניין". הוא אומר.

ואותי רק מעניין אם זה מעניין כזה של חכי חכי תגיעי אלי הביתה איזה יום ותגלי ג'מבו חדש על התקרה, או שזה מעניין כזה של שוב היא מפטפטת שטויות של שיכורה בהשפעות חומרים חיצונים. (אנדורפינים כמובן. אלא מה)

 

אני והרעיונות שלי.

מאז שמוחי רקח את הרעיון הזה אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר, מלבד איך אני מממשת את זה.

 

עוד כמה ימים יש לי בבית איש מקצוע שאמור לתלות לי ארון עליון במטבח. 

שוקלת לבקש ממנו.

מצחיק לחשוב על השיחה הזו

"שומע, איש מקצוע , אני צריכה 2 ברגי ג'מבו בתקרה. אל תשאל,  אז לא אצטרך לספר לך שקרים"

 

מכירים מצב כזה שהמון זמן לא עושים משהו ואז קצת מתרגשים לעשות אותו שוב?

אז כזה. כל כך הרבה זמן לא כתבתי סקס או בדסמ או מיניות ואינטימיות שזה אפילו קצת מרגש אותי החשיפה הזו שאני מתכוונת לכתוב פה עוד רגע.

 

הוא אוהב שכואב לי. אם אני מראה את זה בהתכווצות או בקול,  בהחצנה כל שהיא- הוא בדרך כלל לועג לי. הוא לא בוחל באמצעים. לא אכפת לו אם כואב לי בקרקפת מלפיטה של שיערות עד שאני מרגישה את הקרקפת שלי עוד רגע נתלשת לי מהמקום, או אם כואב לי בצידי הבטן, שהוא תופס כריתמת סוס כשהוא מזיין אותי בדוגי. 

לא משנה לו היכן כואב לי. כל עוד זה כואב. כל עוד זה מסמן נפש ומשאיר חותם.

 

לכן , בדרך כלל הוא מזיין אותי כשאני יבשה כמעט לחלוטין. לא משנה באיזה חור. 

אם זה באחורי, לרוב אני מתחננת לשמן. לעיתים נדירות השמן בשימוש.

הוא חודר בכל הכח ונהנה לראות אותי נאבקת עם עצמי בין הכאב פיסי , לבין הרצון וההנאה המנטאלית שהגוף שלי מנהל עם עצמו , מולו. 

כמובן שהמיינד מנצח והרטיבות, על אף הכאב ואולי דווקא בזכותו, לא בוששת להגיע. 

 

לפעמים הוא אוהת למצות את כל שלבי הכאב. לאט. לסחות את המיינד והגוף למהלכי מהלומות ארוכים. 

כמו היום. הוא החדיר לי אצבע יבשה לחלוטין לאחוריים והחל להוביל אותי מטה אל תוך הלאט והכואב. לאחר כמה דקות. הוסיף נוספת. וכך המשיך. לאט.

אני בחורה אנאלית. אני אוהבת סקס אנאלי. אבל גם מי מאיתנו שאוהבת סקס אנאלי, יודעת,  חייבת להודות שלטובת ההנאה נדרש סיכוך. בלי, אין הנאה. יש רק כאב. יש לקיחה.

הכאב הזה מעביר על הדעת. הרגשתי אותו מתגבר. לדעתי בנוסף לאצבעות בכל מיני חורים הוחדר אלי עוד משהו אבל אני לא חותמת על זה 100%. כל מה שאני יודעת שזה כאב. ולא ראיתי מה זה היה.

כנראה שהשמעתי זעקות גדולות מהרגיל.

"זה הכרחי". שמעתי אותו בקול שקט וסמכותי. בעוצמה שקטה.

וזהו. הרגשתי רטיבות פושה. 

המיינד ניצח בפער ענק.

כל האצבעות שרקדו בתוכי קודם בכאב התחלפו לתנועות מענגות.  הרגשתי את עוצמתי העולה והמתגברת. 

האורזמה הגיעה יחד עם ההשפרצה. סימולטנית. 

 

יש הנוטים לחשוב שכאשר בחורה משפריצה היא גם גומרת. לא ולא. זה אקט נפרד לגמרי ואצלי לרוב זה אקט מנוגד. כלומר אם אני משפריצה, אז קשה לי לגמור. 

 

אומר זאת שוב. #סימולטנית#. 

 

ואז כשעוד הכל רוטט ורגיש וכואב עדין ביפנים, אבל בעיקר מאוד מאוד רטוב ומשתוקק,  הוא העמיד אותי על 4 וזיין לי את הצורה . 

כשהוא לופט בכאב כל מה שהוא מצליח לצבוט באותו הרגע מגופי.

 

כן, הוא אוהב שכואב לי בגוף.

וגם אני אוהבת את זה לא פחות.

אני רוצה אהבה איתך. גם גדולה מהחיים אבל גם פשוטה ושגורה,  אהבה בתוך החיים,  כזו שמטפטפת דרך הסדקים הקטנים של יומיום. 

 

אהבה שלא עושה דרמות, רק מפזרת רמזים קטנים שמישהו רואה אותך. ערפילים של אכפתיות, ושל מחשבה הדדית, אתה על טובתי, אני על טובתך.

נגיעות שעושות יותר רעש מאלף מילים, ושקט שמרגיש כמו חיבוק. (שקט? אני? אני, אני..). לטיפות עם איברים רטובים. נשיקה מסוג אחר, מתמסר לחלוטין.

 

הכמיהה התמידית שיש בי לאינטימיות איתך, זו לא חולשה — זו אמנות.

להתפשט מהמגננות שבי אבל גם בך, להיכנע לרגע, לתשוקה, לקירבה ריגשית, לא רק לאדם;

ולפתוח לב, לא רק ידיים.

 

ואיכשהו, בין כל ה"לא צריכה אף אחד" ל"אני חזקה לבד", נשאר מקום קטן, עקשן, שמבקש פשוט…

שתהיה.

ושתרצה להיות בחזרה. 

 

 

אני אוהבת אותך.

 

 

במסגרת התארגנויות לקראת מעבר דירה, מצאתי חוברת שהייתה שלי שהייתי בת 18.פלא שזה שרד אצלי מלא מעברי דירה וגירושין. מסמכים חשובים יותר לא שרדו, אבל החוברת הזו דווקא כן.

יש בה כל מיני סיפורים שכתבתי בגילאים 16-18. נראה לי כשגיליתי מה זה סקס. או אולי כשגדלתי קצת ותפיסות העולם שלי התחילו להתעצב.

זה מוזר לקרוא את זה ממרומי גילי. אבל גם מחייך.

 

 

תוהה מה קרה לי, שהפסקתי לרשום ל+- 15 שנה? 

למה התרחקתי מעצמי באופן הזה, ולמה היה צריך את הכלוב כדי שאחזור לכתוב?

הרי ברור שאם היו שואלים אותי באמצע 15 השנים הללו- לא הייתי חושבת שאני מרוחקת מעצמי. זו הרי נקודת מבט שאפשרית רק בפרספקטיבה של זמן. 

 

זה לא שיש בי חרטה. אין בי. כל מה שעברתי עד עכשיו הביא אותי להיות האדם שאני היום. המשפט האהוב של בראן ממשחקי הכס. כל טעות עיצבה אותי, כל טיפשות לימדה אותי להיות חכמה יותר. כל מעידה לימדה אותי פתרון טוב יותר להבא.

למדתי שאם אני מוותרת על משהו עכשיו ולא מתמודדת איתו, התוצאה תיהיה התמודדות עם משהו גדול הרבה יותר בהמשך. 

ואולי כל הזמן הזה למדתי מי אני. בדרך הארוכה יותר, חצי מודעת חצי לא. ואולי אני עדין לומדת.

והחזרה לכתוב הייתה רק אבן אחת ממרצפות המסע בזמן.

 

לחוברת מצורף דיסקט עטוף בשמרדף. 

דיסקט. לא פחות. לבטח חצי מדיירי הכלוב בכלל לא יודעים מה זה. 

בתמימות של גיל הטיפשרה רציתי כנראה שהסיפורים ישרדו לאורך של זמן.

מי ידע אז שדווקא הנייר ישרוד. דווקא הפשוט שורד. דווקא הפשוט יותר, פחות מתכלה. זה יהיה פשוט, או שזה פשוט לא יהיה. פשוט.

את הדיסקט אין לי איך לקרוא היום. ואני מדמיינת שיש שם לא רק את בסיפורים שכתבתי אז, אלא גם את השירים. היו הרבה. הם היו זוועתיים. את המחברת שלהם זרקתי לפח מזמן מזמן. 

אבל הסיפורים יפים. 

ואני קוראת אותם ומחייכת נוכח הילדה שהייתי אז,  והילדה שאני היום, איתך.