כשיש מזג אויר כזה רומנטי, כמו עכשיו, אני הופכת רומנטית גם ותוהה למה אנחנו לא ספונים עכשיו באיזה צימר, שבו אתה אונס אותי בלי רחמים אחרי שהפלגת בי את מכותיך עוד יותר בלי רחמים, בדיוק כמו שאתה אוהב (כדי להתחמם כמובן, רק כדי להתחמם), ואני כבר באפיסת כוחות מדי מכדי להתנגד, והדבר היחיד שנותר לי הוא לשחרר איזו יללה של חניקת כאב כשאתה חודר לאחורי.
נכון שזו נשמעת כמו תמונה יפה?
בנתיים,
אומרים שהצרות באות בצרורות, ואחרי שבוע שבו החיים סישנו אותי למשעי ויש איזו רגיעה נקודתית לפני הסערה המתוזמרת שבדרך, נותר לי לחלום על הצימר הזה.
יש להמשיך לחייך באופטימיות אל תוך הסופש העמוס שלפנינו.
וואלה קשה להזיז את הגבינה, בעיקר כשהגבינה שיש לך די טעימה לך. בעיקר בעיקר כשאת מעריכה ומוקירה את מה *שכן* יש לך, ועוד יותר קשה להזיז אותה כשאין לך כח לתזוזות. והכי קשה, כשאת מפחדת.
אומנם אני אף פעם לא היית אחת שפוחדת מאתגרים, ואפילו אתגרים משמעותיים, תוקף אותי לאחרונה פחד מהעתיד.
פחד משינוי, שיהיה לרעה. כי כל כך , כל כך טוב לי. ויש לי כל כך הרבה בחיים. ממש ממש המון.
אתה יודע מה,
בוא נעזוב את התוכניות לסופש הקרוב, וזין על המחויובות והעבודה הקשה.
בו נהיה ספונים במקום החדש שאליו הזזתי את כל חלקי הגבינה שלי, ותזיין אותי שם, עד שאכיר שם כל חריץ, בערך כמו שאתה מכיר את שלי.
יש חלומות שצריך להגשים. זה חלום טוב להתחיל איתו.