צריכה להיות מילת ביטחון לעבודה בערב חג.
בעצם, לא. זה צריך להיות בכלל כחלק מהגבולות האדומים הקשוחים ובכלל לא להיות אופציה שיתכן ותונח על השולחן.
ואם כבר שולחן? אז השולחן שלי במשרד נראה כמו אחרי הירושימה , ושולחן האוכל בבית נראה כמו ארון בגדים.
מותר לי. ארון הבגדים שלי לא נוח לי ואני לא מוצאת נגר לעבודה כל כך קטנה. אז בנתיים כל הבגדים יעברו לחדר השינה ועל השולחן הזה יונחו הערב גראטן, וסלט , ופסטה עם שמנת ומלא מטעמי חג כייפים.
ואני נזכרת באחד הסשנים שלנו , כמעט מתחילת הדרך, שבו המטעם על השולחן היה אני. עם כל ארבעת גפיי קשורים ועקודים, וכל החורים חשופים לך להכאבה. ואתה אוהב להכאיב להם. ולא ממש אכפת לך שאני מתפתלת מכאב, או מתלוננת או בוכה. לפרקים נראה שזה אפילו מדליק אותך יותר.
את הכי יפה כשלא נח לך. וכשאת בוכה.
ואני נזכרת בעוד ארוחת חג אחת, אחרת, שבה אחרי קריאת האגדה, הגשנו- אני ונשלטת נוספת את ארוחת החג לשולטים שלנו בהלבשה תחתונה סקסית. אני זוכרת את המבט על פניך בחיוך. זוכר את זה?
ארוחות חג שלנו יחד, זה לרוב משהו שזכור לי לחיוך. גם כשאין בדסמ. גם כשיש "סתם" ו"רק" אוכל טעים.
כי זה איתך.
ואפילו שהייתי כנראה מוותרת על כל הטעים בעולם כדי שתסשן לי את הצורה נון סטופ 24.7.365, הרי שלפעמים זה דווקא יותר בדסמ כשאת לא מקבלת את מה שאת רוצה. אלא את מקבלת את מה שהוא רוצה. עבורו. עבורינו. בחיוך. וזה לא מתבטא רק באוכל. או בכוס קפה בלי סיגריה במרפסת. זה מתבטא בהכל.
סאבית מתמסרת לרצון השולט, השולט מתמסר לצרכי הסאבית. ואלוהים יודע שיש לי המון צרכים : )
כן, כמובן שיש לזה גבולות יכולת. זה כמו גומיה , צריך לדאוג מדי פעם שהרוגטקה הזו לא תשתחרר לעולם. צריך גבולות. ואתה מכיר את שלי נהדר.
ויש רק גבול אחד שכל הזמן נחצה. באגרסיביות. ואין לי שם שום מילה בעניין.
כמו שאמרתי- צריכה להיות מילת ביטחון לעבודה בערב חג.

