יומן מסע

היום אני שלו.

יותר מבדרך כלל.

למה?

כי היום הוא דאג לי, שמר עלי, הצחיק אותי, טיפל בי. 

חיבק אותי ואהב אותי.

כי היום הרגשתי את האהבה שלו במיוחד.

כי היום הוא ויתר על תכניות שלו בשביל לדאוג לי, כשהכי הכי הייתי צריכה.

היום הוא היה איתי.

בישבילי.

היום אני שלו.

תודה.

וואלה שהתאפקתי.

בחיי.

אמרתי לעצמי שאני כותבת לא מעט, ואתה בכלל לא ואולי זה בכלל לא בקטע שלך שמרבית חיי המין שלך פרוסים פה לעיני כולם לקרוא .

ובחיי שניסיתי להתאפק.

אבל אז חשבתי שמעולם לא הערת לי על זה בעבר. 

מעולם לא הענשת, לא הכאבת, לא סטרת לי על מילה חשופה, או משפט רהבתני.

לא.

את הסטירות שלך אתה  שומר לי בעודי רוכבת עליך. אז אתה תופס אותי חזק בגרון וסוטר לי פעם אחר פעם בעודך מרים את אגנך כלפי.

עד שהידיים שלי מתרוממות טיפה במאמץ חסר תכלית להגן על לחיי.

כשנמאס לך לסטור אתה חוסם לי עם יד אחת את הפה ואת האף עד שאני משתולל עליך ורק חצי מודעת לאיברך שבתוכי.

 אתה מסובב אותי,מורה לי להחדיר לתוכי פלאג, ומזיין אותי בעודי עד 4. אני מרגישה כאב ממגע של הזין שלך בפאתי הרחם, כשהכל צמוד ודחוק בי. 

אני מרגישה כאב, כי הפלאג לא סוכך לפני. 

אני מרגישה כאב כי הפלאג גדול, וגם אתה גדול לא פחות וזה מרגיש כאילו אין מקום בי יותר להכיל.

אתה מעיר לי. על ויברטורים שלא טעונים. על חומר סיכה שלא בהישג יד וצריך לחפש, על פלאג קטן (הוא לא).

מעיר לי ומכאיב לי. 

על שאתה מתפרק בתוכי ואני מלאה בך בכל אופני.

אבל מעולם לא הערת לי, לא הענשת , לא הכאבת ולא  סטרת, עקב המילה הכתובה.

בור ללא תחתית.

זו אני לפעמים.

ראינו יחד תכנית על גארי רידג'ווי, והקריין אמר שהיה לו דחף מיני בילתי נלאה. 

אז גם אני ככה.

עוד לא רצחתי ועוד לא אנסתי אף אחד, וגם לא זרקתי גופות בנהרות, אבל גם בין רגלי יש פסיכופטית לחלוחית רעבתנית ובילתי ניתנת לריסון. 

"תזיין אותי" אני מבקשת ממך בקול חנוק. בשקט. בקול שכמעט ולא נשמע. כי לא מגיע לי. לא הרווחתי.

ואתה מניח כרית על ראשי, ומשתמש בי. מרתק אותי עם משקלך. כבד לי ואני נחנקת. 

אבל אני רגועה. 

קשה לי לתאר את הרגע הזה, שהוא מזוקק בצורך. זה אפילו לא הנאה פיסית. זה תרופה. זה לדעת שאתה מספיק פה כדי להשתמש בי כחור. לדעת שאכפת לך. לדעת שאתה יודע מי אני.

הנפש רגועה. 

כשהפסיכופטית נוטפת מבין רגלי החוצה, שוטפת את התעלות. 

~~~~~~~~~~

אתה מעביר אצבעותיך על גופי העירום, הצמוד אליך. 

ואני חמה חמה. כמהה. 

אתה נוגע לא נוגע.

האגן שלי מתחיל לנוע אבל אני לא יכולה להלביש אותך עלי, ללא שיתוף פעולה. אתה ממשיך ללטף. אני אוהבת את זה. את הליטופים. ושונאת.

הגוף שלי רוטט אליך. ואתה בשלך.

ליטופים עדינים. כתף, גב, בטן ירך.

אתה לא נוגע בשום איזור ארוגני לא צובט, לא מוחץ שדיים, לא סוטר לכוס. לא מספינק על התחת. לא מתקרב לשום איזור ארוגני והם בוערים כולם.

ואז אתה מחדיר לתוכי את אצבעותיך.

אחת.

ושניה.

שלישית.

ורביעית.

כף היד שלך לא קטנה.

ואתה לא זז  באיטיות.

כל המהירות שהצטברה בך מהליטופים של מקודם, התגברו לקצב המהיר של היד.

זה כואב לי.

רחב מדי.

אולי ציפורן סוררת ששורטת אותי,

אולי זה הרוחב עצמו.

ומתוך הכאב בין הרגליים מגיעה גמירה מטורפת. אני צורחת אותה מתוכי.

ואתה לא מפסיק.

הכאב בי מתגבר כי עכשיו הכל מכווץ.

השניה מגיעה מיד. צמודה. 

ואז אתה נשלף מתוכי באבחה. 

ומשאיר אותי כך.

פעורה ונפעמת. אליך.

ושלך.

לרוב כשהוא חודר אותי אני מתרטבת מיידית.

אולי זה משהו בפיסיולוגיה של שנינו.

אולי ברמת החרמנות.

אבל הבוקר הייתי כל כך רדומה ועייפה ומותשת, שהחדירה הראשונית, המרחיבה, שנעשתה לחלוטין על יבש - והכאיבה לי.

הוא סובב אותי העמיד אותי על הבירכיים, בעוד הראש מוצמד למיטה. תחת אליו. עיניים ישנות. גוף כבד.

הוא זיין אותי חזק וכואב. ללא עצירות. ללא מילים.

וייללתי מתוך הכאב. וצללתי.

מכאב מתון, רציף, מהול בהמון המון עונג. 

תוך כדי הוא הניח את היד שלו עלי. לא בכח. אבל בבעלות. וכיון את הגוף שלי כך שזה יהיה לו יותר מתאים ונח.

הלביש אותי עליו.

"כואב לך אבל את תקבלי אותו.כי זה מה שהוא רוצה. אמרתי לעצמי בראש. את לשימושו עכשיו. את כלי."

את.

כלי.

ומתוך המקום המנטאלי הנמוך הזה,

 בתוך הסקס הלכאורה ונילי הזה, הבדסמ- בניואנסים הקטנים, בדקויות- דיבר אלי חזק.

אומרים שאלוהים נמצא בדברים הקטנים.

ואני בכלל לא מאמינה ביישות עליונה, אבל אולי הוא באמת.

אני אוהבת במיוחד את הרגעים האלה בהם הרוע מתפרץ ממך באבחה. באלימות.

ואז לא אכפת לך אם אני דומעת,

או מקיאה,

או צורחת,

או מדממת.

לא מעניין אותך שכואב לי, שאין בי עונג, שאני מתחננת שתעצור, שאני מנסה לברוח, או להגן עלי בידי.

כי ברגעים האלה,

בדיוק ברגעים האלו - בהם אני למטה למטה, מורדת לתחתית- אני נבנית, ואני מתמלאת, ונפשי נושמת לרווחה.

הרגעים אלו שמאפשרים לי לחוות, להיות.

בלעדיהם אני מדבר.

ואז כשרוח הסערה שוככת בך, ואנחנו חוזרים להיות זוג רגיל, על גבול הונילי,

ואתה מבשל , ואני עושה כביסה,

ואתה דואג לחתולה, ואני ממלאה את המדיח,

אז-

בגלל הדיסוננס המשמעותי הזה,

ואולי גם קצת בגלל שצורך כל כך עמוק ועצור בי- מקבל מענה, 

אז-

אני אוהבת אותך יותר.

ואני מתגעגעת ונזקקת אליך יותר.

הרבה הרבה יותר.

הוא ישן עם הגב אלי, ואני כבר ערנית לחלוטין, מציקה לו.

אני מדגדגת אותו, מנשקת נשיקות קטנות בגב,

מעבירה את היד על התחתון התפוחים, משחקת לו בשיער. 

זה לא לוקח הרבה זמן, 

הוא תופס לי בקוקו שינה ונועץ אותי בכח על זקפתו.

אני מתמסרת לזה. אליו. אלי מפשעתו.

יש מציצות בוקר ויש מציצות בוקר, והבוקר אני מתענגת עליו.  מלקקת, שואבת, משחקת עם הלשון. התעוררתי- נתינה.

הוא הופך אותי על הבטן, חודר אותי, ומגלה שאני כבר ממש רטובה אליו.

זה נעים לי. להרגיש אותו בתוכי.

זה מענה לצורך, וזה נחמה , וזה אנרגיות וזה תקשורת. וכל מה שאני שומעת ברגעים האלה מבלי שהוא מדבר זה כמה הוא תאב אלי  ושהוא אוהב אותי.

ואז אני מרגישה אותו נדחק לחור הצמוד.

אני מיידית מפחדת. יד אחת שלי נשלחת לדגדגן ועם השניה אני עוזרת לו, ומפסקת לחי אחורית.

אני רטובה מהזיון והחרמנות שלי, אבל זה לא מספיק. לא לטובת עונג.

"בבקשה שמן" אני מבקשת.

כתשובה הוא מהדק אותי למזרן וחודר.

אני צורחת ונאנקת מכאב.

הוא מזיין אותי בניאות קטנות וכואבות ומדי פעם חודר עמוק יותר.

"בבקשה די, בבקשה מספיק" אני מיללת מדי פעם.  והוא ממשיך. 

הכל יבש וכואב, ואין מצב באופן הזה, ללא סיכוך, שזה יהיה לי נעים.

אפילו האצבע שלי, המנגנת על הדגדגן, לא מצליחה להביא לי נחמה, לא מספיקה כדי להכיל את הכאב. 

הוא מפסיק כשהוא מחליט שדי.

מספינק אותי על הטוסיק, ואומר משהו על תחילתו של יום.

אני מבקשת עוד קצת נעחם. 

אני זקוקה אליו, וקשה לי להכריז על סוף.

כשלבסוף הוא מסיים, כל המצעים רטובים, התחת כואב, ואני נמרצת ומחוייכת.

מחכה שוב, לשוב.

לעוד.

מנסה להבין במקלחת, אם זה שווה או לא שווה להציק לו בבוקר.

הרוע הסאדיסטי יוצא ממנו כשאני הכי לא מצפה לו.

אם בדרך כלל יש בי מאבק מנטאלי, עבודה פנימית שנדרש ממני לעשות כדי להגיע לנקודה הספציפית הזו שבה אני מרגישה למטה , הרי שהתפרצות הרוע שלו באופן הזה מכניס אותי מיידית לנקודה הנחשקת הזו, בה אני הופכת כלי לשימושו, או קנבס לכאב שהוא מעניק.

הנקודה בה  הנפש שלי נרגעת.

הנקודה בו אין בי פחד קיומי או חרדה או ספק.

המקום היחיד בו אני מרגישה יפה ונאהבת,  טובה מספיק. המקום בו אינני בודדה בעולם.

המקום בו כל המצברים שלי מתמלאים, ויש לי שמחה אמיתית בלב.

נדירים הרגעים בו הרוע יוצא ממנו הוא מיני.

הוא יותר בענייני כאב ופחד ומניעת תחושות, והמיניות, בדסמית ככל שתיהיה, באה ממקום שונה. 

אז כשיוצא לו הרוע הסאדיסטי באקט מיני, זה מטיס אותי מיידית למקום הנחשק שלי.

הוא מזיין אותי חזק, יוצא ממני ונדחק לתוכי בכח רב, כך שאני מרגישה אותו בפאתי הרחם, הוא מקבע אותי למיטה במשקלו, בכוחו, ללא רחם, עד  שכל המצעים תחתי נרטבים ממני.

ואז , כשאני בטוחה שנרגעים עכשיו ומגיע השקט, הסאדיסם באמת יוצא. הוא מצמיד את הראש שלי למפשעתו ומזיין את הפה ללא רחמים.

יש לי דמעות של חנק ואני מריירת, אבל זה לא מעניין אותו, הוא רק סוטר לי ומושך אותי חזק יותר על הזין שלו "עד למטה אמרתי לך, עד הסוף".

הוא לא נגעל ממני כשאני הכי מגעילה שיש.

~~~~~~~~~~

יש משהו פשוט, ונכון ואמיתי בסשנים כאלה.

פשוטים לכאורה, אבל לא פשוטים כלל.

כל מגע שלו בי, אחרי ההצלפה, הופכת למאגית,

כל הגוף רוטט אלי,

כל הדם הזורם- נע בזכותו,

ונשימות שלי- שייכות לו.

והיופי  במקרים כאלה, בסשנים כאלה, שהסקס הופך לתפאורה.

הבדסמ היא המנה העיקרית, הוא הקרם של הקרם, הוא טופ. לא עוד איזה פורפליי לזיון, או לחדירה. אלא  הנושא, המושא, ומילות ההקשר, וכל חלקי המשפט גם יחד.

זה העניין כולו,

וזה מחייה אותי. 

אחרי יום עבודה, הוא מביא הביתה אוכל טעים וטורח במטבח להכין אותו לשנינו.

זה אכן נורא טעים.

הוא יודע,

לכן הוא שואל "את רואה שאני אוהב אותך"?

"לא בזה" אני עונה בנחת ומתכוונת לזה. "זה כן מוכיח לי שחשבת עלי הערב, בדרך הביתה" אני מחייכת חיוך ענק.

"זונה" הוא אומר בקול שקט. מסנן. כמעט לעצמו.

מה שמוכיח לי שהוא אוהב אותי זה המעשים שלו.

העשיה דרך הידיים.

החיבוק הענק בלילה, כל הלילה מבלי לשחרר, 

העזרה הפיסית, כשאני צריכה אותה, מבלי שאני מבקשת,

הנוכחות שלו כשאני פוחדת, או כשאני בודדה, 

הספייס , כשצריכה קצת אחרת,

ההכלה בדברים הפסיכים שהגוף שלי צריך,

הויתור על עצמו במעשים קטנטנים כדי להיטיב איתי ולשפר לי,

המאמץ שלו להוציא אותנו לטייל כי אני אוהבת, אבל הוא 'לא שונא',

הדאגה המתמדת לשלומי ובריאותי, תמיד, בכל רגע ובכל מקום, אפילו שלפעמים זה נורא מעצבן. (מי לכל הרוחות בודק דופק בסשן???)

אני יודעת שהוא אוהב אותי בגלל האהבה שהוא *מראה* לי.

דרך הידיים הגדולות והרכות שלו.

דרך היום יום שלנו, בסקס האגרסיבי המהמם שלו, שמאיים לקרוע אותי, ושאני זקוקה לו כל כך,

דרך הכאב, שזר לא יבין, אבל האחוריים שלי מבינים היטב,

דרך הבדסמ שלנו, בשפה המיוחדת שלנו שחיברנו יחדיו, שלמדנו לזרוע זה בזו, בזוגיות שיצרנו לנו.

אני יודעת שהוא אוהב אותי, אפילו בפעמים בהם הביטחון שלי ממש בוגד בי, ואני נזקקת לשמוע את המילים עצמן בצורה מפורשת וגלויה,

אז בקול רך , או חושש אני שואלת אותו -

"אתה אוהב אותי"?

והתשובה המיידית, כמעט תמידית ואטומטית לא מאחרת לבוא-

 "לא סובל אותך"

ואז,

חיבוק,

ונשיקה.